למיטב זכרוני, מרבית השיעורים שאג'אהן צ'ה העביר לא היו עמוקים או מפתיעים באופן מיוחד. הוא לא היה אומר דברים שלא יכולת לשמוע בשום מקום, כאלו שגורמים לך לומר, 'וואו, שיעורים בודהיסטים אזוטריים ביער! אילו לא הייתי מגיע לפה לעולם לא הייתה לי כזאת הזדמנות לחניכה או כזאת חשיפה שלא נשמעה כמותה של הדהמה'. אלא שכל מילה שאמר נכנסה לליבנו והייתה מובנת לחלוטין והשפיעה עלינו רבות, כאילו שמענו את השיעורים האלו בפעם הראשונה ויחד עם זאת לא היה בהם מידע חדש שהצריך אוצר מילים שלם. לעיתים קרובות, הוא התבטא במילים פשוטות שהיינו יכולים להבין בעצמנו או בעזרת חבר שהיה מתרגם לנו. אולם, מילותיו נכנסו לליבנו מפאת הקשר, הרגשות, המסירות, והאמונה שרחשנו כלפיו. כך הייתה לו יכולת ליצור סביבה שבה מתרחשת למידה.
באמצעות הדוגמא, הנוכחות והכוח האישיים שלו, חווינו תחושת צְ'הַנְדָה עזה בתרגול. איני יודע כמה אנשים מכירים את המילה הזו, אך זו מילה שמאוד חשוב להבין. ייצוגים מערביים של לימודים בודהיסטים הובילו להבנה שסבל נובע מהשתוקקות ועל כן אסור לנו להשתוקק לדבר. אולם הבודהה דיבר על שני סוגים של השתוקקות: התשוקה שנובעת מבורות ואשליה, שנקראת טַנְהַא – תאווה, והרצון שעולה מתוך חכמה ותבונה, שנקרא קוסלה-צְ'הַנְדָה, או פשוט צְ'הַנְדָה. לצְ'הַנְדָה משמעויות נוספות אך במקרה זה אני משתמש במילה הזו במובן של רצון ומוטיבציה נבונים וחכמים, והבודהה הדגיש כי אלו מהותיים לחלוטין להתקדמות בדרך הנאצלת בעלת שמונה הנתיבים.
בארבעת האידהיפאדס, ארבעת הכוחות הרוחניים, צְ'הַנְדָה היא הראשונה. בנוכחות הצְ'הַנְדָה, וִירִיָה, המאמץ, עולה. מאמץ הינו בהרבה מובנים הדהמה המאפיינת את כל האסכולה הבודהיסטית הזו. ואכן, הבודהה לא קרא לשיעורים שלו תְהֶרַוַואדָה כי אם וִירִיָאדָה. אלו לימודי מאמץ, שיעורים על כך שקיים מאמץ, על כך שניתן להשקיע מאמץ, ושמאמץ זה הוא מה שנדרש כדי להתקדם בדרך.
כשחיינו עם אג'אהן צ'ה בוואט פה פונג נוכחנו ליכולתו ליצור סביבו, בלבבותיהם של התלמידים שלו, את תחושת הצְ'הַנְדָה. דרך אחת שבה ניתן להתייחס לצְ'הַנְדָה היא באמצעות ההבחנה בינה לבין סוג השתוקקות מזיק, קרי טַנְהַא. אחד ההבדלים הכי בולטים הוא שטַנְהַא מתמקדת בתוצאה של הפעולה ואילו צְ'הַנְדָה מתמקדת בפעולה עצמה. אם כן טַנְהַא רוצה להשיג, רוצה להיות, רוצה להפוך להיות, רוצה להיפטר, רוצה להיפרד ממשהו. צְ'הַנְדָה רוצה 'לעשות'. אני זוכר שבאותם ימים, לאחר שירת הערב, אג'אהן צ'ה היה אומר לעיתים קרובות ,זה הזמן 'לחזור ל"קוטיס" (לבקתות) שלכם ולהשקיע מאמץ'. הוא לא אמר 'תחזרו ותמדטו'. כך התרגול שלנו נתפס במונחים של מאמץ והשקעת המאמץ הייתה חשובה, והמוכנות והעניין לעשות זאת הגיעו דרך הצְ'הַנְדָה.
רק לעיתים נדירות לימדתי מדיטציה במערב, אך בתאילנד הבעיה הנפוצה ביותר עם מודטים היא שהם מתייחסים לתרגול המדיטציה כאל עבודה שעליהם לעשות כדי לקבל תמורה הנקראת 'שלווה', כך מודטים על מנת להשיג שלווה. כשאנשים מודטים ולא הופכים שלווים, או שהם אינם מגיעים לסוג השלווה שלה ציפו, הם הופכים להיות מתוסכלים ומיואשים, וידיהם רפות מהמדיטציה או שהם מניחים שאין להם את היכולות הרוחניות שנדרשות על מנת להיתרם ממדיטציה. ניתן לומר בדרכים רבות שההליכה בדרך עצמה היא הפרי, וזה משהו שאני מוצא את עצמי מדבר עליו הרבה. לשם השוואה, בואו נניח שילד קטן לומד ללכת. אילו היינו אומרים 'אז לאן הילד הלך היום? עד כמה הוא הרחיק לכת?', זו לא הנקודה. הילד עמד, צעד מספר צעדים, נפל וקם מחדש לא כדי להגיע למקום כלשהו. הוא לא נכשל כי הוא לא הגיע למקום מסוים. בדומה לכך, כשלומדים לנסוע על אופניים, זה לא כל כך משנה לאן נוסעים. השאלה היא האם מצליחים לאזן את האופניים? האם מצליחים להשתלט עליהם? האם מצליחים לנסוע על האופניים? המטרה היא לא לנסוע למקום מסוים.
אני מציע שנתייחס לתרגול המדיטציה באותו אופן. נאמר: 'למה אנחנו מתאמצים? כדי להיות מישהו שיודע להתאמץ בדרך המתאימה, מישהו שיכול להתאמץ לאורך זמן, ללא תלות בתנאים הסובבים אותו, לא משנה איזה מכשולים ניצבים לפניו. היכולת הזו להביא מאמץ בלתי פוסק היא המטרה עצמה. זה לא אומר שאין עניין כלל בסַמַאדְהִי. אך סַמַאדְהִי יגיע מעצמו. זו תוצאה טבעית של מאמץ מדויק, מסור, עקבי ונבון.
בחיי עבודה, ישנם אנשים שמתייחסים לעבודה כאל עוול וכפייה אומללה שאותה צריך להעביר תוך חריקות שיניים, זאת על מנת לזכות בפרס ולקבל את השכר החודשי או השבועי. גישה זו עלולה להוביל להרבה אומללות בעבודה, ובקלות אפשר להגיע לרשלנות ואף לשחיתות ומרמה כאשר מתייחסים לעבודה כאל אמצעי להגיע למטרה. ואם תוכל למצוא אמצעי קל יותר למטרה, אז למה לא? אך אם מכוונים את העניין אל העבודה עצמה, ולא בציפייה לעונג או לאושר שיבואו בעתיד כתוצאה מהעבודה - מוצאים שמחה ועניין בעבודה עצמה - זה לא אומר שלא נקבל את השכר, אנחנו נקבל אותו בכל מקרה. זה פשוט לא מעסיק אותנו כל הזמן. זו יכולה להיות ההתייחסות גם למדיטציה. אם כן, זה לא 'אה, מדטתי כל כך הרבה זמן ועוד לא הגעתי לזה והשגתי את ההוא והבנתי ש...' השאלה היא, האם הנך אדם שיכול להשקיע מאמץ בעקביות? האם אתה יכול למצוא עניין ושמחה בהשקעת המאמץ?
ילדים מתייחסים לאהבתם ולסלידתם ממשהו כאל מחויבות מוסרית. אתה אומר להם, 'תעשה את זה'. 'לא!' 'למה לא?' 'כי אני לא אוהב את זה'. 'למה אתה עושה את זה?' 'כי אני אוהב את זה'. זה הרציונל של ילד. אני אעשה את זה, אני רוצה לעשות את זה כי אני אוהב את זה', ו'אני לא אעשה את זה' או 'אני לא אמור לעשות את זה כי אני לא אוהב את זה'. כשאנחנו גדלים אנחנו אומנם יכולים לייפות ולהסוות את זה במקצת, אך לעיתים קרובות זה עדיין הרציונל של המבוגר. ישנם דברים שאנחנו אוהבים, ואנחנו מוצאים סיבות שמסבירות מדוע אנחנו אוהבים אותם,כאשר לאמיתו של דבר אנחנו לא כנים מספיק כדי לזהות שתחושת האוהב או לא אוהב מגיעה ראשונה ורק לאחר מכן מופיעות הסיבות. הבחנה פשוטה היא שדברים מסוימים שאנחנו מאוד אוהבים מזיקים לנו בטווח הארוך; הם יכולים לפגוע בנו ובאחרים. בדומה לכך, דברים שאנחנו לא אוהבים יכולים לתרום בטווח הארוך לאושר שלנו. אם כן, לא ניתן להניח כי עלינו לסמוך על תחושת האהבה והסלידה שלנו כדי להחליט אם כדאי לנו להשקיע יותר זמן במשהו או להתקרב לאנשים ודברים מסוימים.
מה שאנחנו למדים ממדיטציה זה היכולת לעצור ולהסתכל, ולא להיסחף ולתת חשיבות יתרה לרגשות הפכפכים אלו של אהבה וסלידה; אנחנו לומדים להשקיע מאמץ. במילים של אג'אהן צ'ה, 'כשאתה מרגיש חרוץ ונלהב אתה מודט, וכשאתה מרגיש עצל אתה מודט.' אתה מזהה את אותם רגשות, אך אתה לא מרשה להם להשפיע על המאמץ שלך.
כאמור, היכולת להשקיע מאמץ תלויה באופן ניכר בצְ'הַנְדָה. כשאתם מתחילים ישיבת מדיטציה, חשוב להיווכח כי צְ'הַנְדָה לא תמיד נוכחת. גם בקרב נזירים ונזירות, אנשים שמקדישים את חייהם לתרגול, תחושת הצְ'הַנְדָה מתנדנדת. אם חסרה לכם תחושת עניין וצְ'הַנְדָה, התרוממות רוח והתלהבות מהתרגול, המדיטציה יכולה מהר מאוד להיעצר או להיכנס לחול טובעני; יש לכם בעיות רציניות. מסיבה זו אני סבור שכדאי לבדוק את מידת העניין בתחילת המדיטציה, ואם הוא חסר, להיות מוכנים להשקיע זמן בלטפח אותו, לגדל אותו. ככל שתשקיעו יותר מעצמכם בזה, כך תהיו יותר קולחים, יהיה לכם יותר קל לעשות את זה, עד שזה יהיה כמעט אוטומטי.
אחת הדרכים הפשוטות ביותר לעשות זאת היא להשתמש בתודעה החושבת כדי להרהר בשני נושאים. הראשון הוא הסבל והחסרונות שהינם חלק אינהרנטי מהיעדר תשומת לב, שלווה פנימית וחוכמה. אנחנו יכולים להסיק מסקנות מתחומים או אירועים מסוימים בחיינו שגרמו לנו ולאחרים מצוקה ניכרת וניתן לראות בבהירות את תוצאותיהם, למשל היעדר מודעות פנימית, היעדר קשיבות, היעדר משמעת פנימית ווִינַיָה (כללי מוסר לקהילה הנזירית) פנימית. אנחנו יכולים גם להסיק מסקנות מחוויות של אנשים שאנחנו מכירים שהשפיעו עלינו באופן מיוחד. הדרך השנייה לעשות שימוש בתודעה החושבת היא להרהר בכל הברכות של תשומת הלב, השלווה הפנימית, החוכמה והחמלה. ניתן להיזכר בנזירים, נזירות ומורים שאותם אנחנו מעריכים ובהוקרה שלנו את השלווה, הרוגע, החמלה והחכמה שלהם. אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו שאיכויות אלו אינם בבעלותם, הם לא נולדו איתן; האיכויות האלה נוכחות בהם דרך מאמץ, ומורים גדולים הינם כלים לאיכויות יפות ואציליות. ממש כשם שהם כלים, אנחנו גם יכולים להיות כלים: גברים ונשים, הן מהמערב והן מהמזרח. להיוולד בן אדם פירושו שיש בנו את היכולת להפגין כל איכות אצילית שהיא, ושעלינו לנסות לעשות זאת.
ישנן דרכים רבות ושונות להרהר בחסרונות ובסבל הכרוכים בהיעדר תרגול מנטלי והתפתחות. בדומה לזאת, אנחנו יכולים להרהר ביתרונות והברכות הכרוכות בתרגול המנטלי וההתפתחות. ככל שתעשו זאת יותר ויותר, תהפכו ליותר קולחים, והתהליך יצבור תאוצה. הנקודה היא שאנחנו מזהים כי המסד, הכנת התודעה על מנת לתת לה מספיק יושרה ובגרות כדי להשתמש בטכניקות מדיטציה, תלויה באיכות זו של צְ'הַנְדָה. אם נתעלם מכך או שפשוט נלך ישר למדיטציה, התודעה שלנו תחסר את המוכנות לעשות זאת, התוצאה יכולה להיות מתסכלת ולהוביל לחוסר התקדמות בדרך.
אג'אהן צ'ה היה אדם שנתן לנו את הצְ'הַנְדָה בחינם. יחד עם זאת, להבדיל ממורים אחרים, הוא לא שאב הנאה מהדבקות של תלמידיו. הוא לא שאב סיפוק מזה אף פעם. ואכן אם ראה כי אחד הנזירים הופך למסור אליו אישית יתר על המידה - קרי היה נאחז בו - לעיתים קרובות הוא היה פשוט שולח אותו למקום מרוחק מאות קילומטרים, לשנה או יותר, כדי שיתגבר על זה. לכן תמיד הרגשנו שטובתנו הייתה חשובה לו, אך לא תמיד זה היה נוח עבורנו. הוא לא היה אדם שרק רצה לשמור את תלמידיו הקרובים סביבו ולהתרווח, כלומר להיות אהוב ומכובד, כלל לא. אחד מהמאפיינים החשובים של דרך ההוראה שלו היה שהוא חזר לארבעת האמיתות הנאצלות שוב ושוב, לא כאל פילוסופיה אלא כחוויה אישית. למרות שאנחנו יכולים לקבל את הרעיון - הערך של לעשות משהו הפוך ממה שמקובל לעשות, ללכת נגד הזרם - בפועל מעט מאוד אנשים יכולים לעשות זאת באופן עקבי מבלי להפוך להיות סגפניים ורציניים יתר על המידה, ואפילו קצת מתוסבכים. לחלופין, הם יכולים להשקיע מאמץ רב לתקופה קצרה, ואז פשוט לעזוב את הכל ולהרגיש אשמים. לאחר מכן הם שוב הולכים לקיצון השני ונהיים מאוד נוקשים לתקופה אך בסופו של דבר אינם יכולים לעמוד בזה.
אי היכולת פשוט ללכת ביציבות נגד הזרם של טַנְהַא, במיוחד בתחילת התרגול, מהווה מכשול עצום, כזה שעלינו לעבור ולחצות. כך אג'אהן צ'ה ניהל את המנזר והחיים שבתוכו בצורה כזו שהייתה התחככות בלתי פוסקת באהבות ובסלידות שלנו ומספיק חוסר נוחות כדי שנראה מאיפה הסבל מגיע. אחת האמרות המפורסמות שלו הייתה שכנזיר אפשר לחתוך את מרבית הסחות הדעת, אך לא את כולן. זה אומר שאתה הופך את הכל ליותר פשוט ואתה יכול להתבונן בתודעה הרבה יותר בקלות.
שלושת התחומים שעליהם נזירים עדיין מתענגים הם שינה, אכילה ושיחה: צריך להיזהר מזה. הוא אמר, 'אל תאכלו הרבה, אל תשנו הרבה, ואל תדברו הרבה', כי אכילה, שיחה ושינה מהווים סכנות של עונג בחיי הנזירות. הוא לא היה מאפשר לנו לישון, לאכול או לדבר כאוות נפשנו, כך שנוכל לראות את ההשתוקקות לעונג ולהרפות ממנה.. זה לא היה תרגול סדיסטי אלא תרגול שבו אפשר היה לומר 'כן, אני סובל. למה? בגלל ההשתוקקות, אני רוצה משהו, או שאני רוצה משהו שאיני מקבל, או שאני מקבל משהו שאיני רוצה'. זה הערך של להגיע למנזר ולחיות בקרב נזירים, כשחברים נותנים אנרגיה אחד לשני ומשמשים כקַלְיַאנָה-מִיטָה, כלומר חברים חכמים. חשנו שאנו הולכים נגד הזרם, ולו מעט, לא באופן שזה הרגיש לנו משהו הרואי ובלתי נסבל, רק יצאנו קצת מאזורי הנוחות שלנו. ובמצבים כאלה, יש התקדמות ממשית.
אם מתייחסים למדיטציה כמוגבלת לתנוחה מסוימת, זה יכול להיות מאוד מתסכל. אם כן, מהו התרגול שלנו כיום? התרגול שלנו בכל יום, בין אם אנחנו לבד או עם המשפחה או בעבודה - לא משנה מה אנחנו עושים או היכן אנחנו נמצאים - זה לטפל ולהגן על התודעה הכי טוב שאנחנו יכולים. זו הסיבה שבגללה אני מציע לראות את התרגול במונחים של מה שהבודהה כינה ארבעת המַאֲמַצִּים. ראשית, אנחנו מתרגלים כדי למנוע את הופעתם של דהמות מזיקות שעוד לא הופיעו. התחום השני של עבודתנו הוא להשקיע מאמץ בהתמודדות עם דהמות מזיקות שכבר הופיעו על ידי הפחתתן וסילוקן במיומנות וביעילות. התחום השלישי הוא למצוא דרכים להחדיר ולגרום להופעתן של דהמות מיטיבות שעוד לא הופיעו בליבנו. לבסוף, לא נתייחס לאותן דהמות מיטיבות שהופיעו כמובנות מאליהן אלא נפתח אותן ככל הניתן. הבודהה סיפר כי לפני ההתעוררות שלו שתי הסגולות שעליהן נסמך יותר מכל האחרות היו מאמץ יציב ובלתי פוסק יחד עם חוסר סיפוק מהאיכויות המיטיבות שכבר פיתח.
מודטים צריכים להסתפק בתמיכה החומרית שברשותם ולא להסתפק במעלות הרוחניות שכבר השיגו. בחיי היום-יום זה עקרון שניתן להשתמש בו בכל מקום. למשל, אתה צריך ללכת לפגישה או עליך לבצע מטלה כלשהי ואתה שואל את עצמך מהן הדהמות המזיקות שנוטות לעלות: 'כשאני פוגש את האדם הזה, אני תמיד מתעצבן, הוא כל כך אנוכי או כל כך יהיר.' זו המדיטציה שלך. התרגול שלך באותו יום הוא 'איך אני יכול לבלות שעה עם אותו אדם, מבלי להתעצבן, מבלי לחוש התנגדות או בוז כלפיו?' ובמידה ואתה מאבד את העשתונות או מתעצבן על מישהו, אפשר לשאול, 'איזה אסטרטגיות יש בידי, או איזה אמצעים פרקטיים פיתחתי או עלי לפתח, כדי להתמודד עם זה? במצב הספציפי שבו אני הולך להיות היום- עם המשפחה, החברים, העמיתים בעבודה שלי - מה הן הדהמות המיטיבות, סוגי המעלות המסוימות שאני יכול לעבוד עליהן: דיבור נכון, סבלנות, טוב לב, חמלה? היכן מעלות אלו יכולות לשמש אותי? איך עלי להשתמש בהן? והאיכויות האלו שפיתחתי, איך אני יכול לטפל בהן, לטפח אותן ולהוביל אותן עוד יותר קדימה?'
היבטים אלו של דהמה שצוינו לעיל מהווים בסיס ומסגרת נרחבים לתרגול. טכניקות מדיטציה פורמליות הינן מהותיות כיוון שיש להן צורה מרוכזת שבה ניתן לשים בצד את כל הסחות הדעת, והן נותנות כוח ומרוממות את התודעה, דבר שיאפשר לשימוש בארבעת המאמצים הנכונים להיות מוצלח. יחד עם זאת, ככל שמשקיעים יותר מאמץ בארבעת התחומים הללו בחיי היום-יום, כך תוכלו לשאוב יותר הנאה ולהיתרם מהמדיטציה. אם כן, כך מוצאים דרכים לכוון את המוטיבציה כדי שהיא תהפוך להיות חלק מהתרגול עצמו - המצוינות של התרגול עצמו - שבו מתחילים לתת אמון כי התוצאות של המאמץ הנכון והנבון יופיעו באופן טבעי.
המאמר תורגם במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל