בדרך כלל, תודעת האדם היא כדגל המתנפנף אנה ואנה, על פי הכיוון שאליו נושבת הרוח. גם אם אין אנו רוצים לחוש כועסים, או מקנאים, או גלמודים, או מדוכאים, אנו נסחפים ע"י רגשות כגון אלו, כמו גם על ידי מחשבות ועל ידי תחושות גופניות שמתלוות אליהן. אין אנו חופשיים. אין ביכולתנו לזהות בחירות אחרות, אפשרויות אחרות.
המטרה של תרגול שימת לב, או שַמַטְהַה (בפאלי סמטהה), היא להיות מודעים למודעות. מודעות היא הבסיס, או מה שניתן לכנות "התמיכה", של התודעה. היא יציבה ובלתי משתנה בדומה לתורן שאליו מחובר ה"דגל" של ההכרה הרגילה. כאשר אנו מזהים את המודעות למודעות ומייצבים את עצמנו עליה, "משב הרוח" של הרגש יכול להמשיך ולנשוב. אולם במקום שניסחף על ידי הרוח, נסב את תשומת לבנו פנימה ונתבונן בתזוזות ובשינויים, מתוך כוונה להתוודע אל אותו היבט של ההכרה אשר מזהה את: "אהה, זהו הדבר שאני מרגיש, זהו הדבר שאני חושב". כאשר אנו פועלים כך, נפתח בתוכנו מרחב מה. ככל שנמשיך לתרגל, אותו מרחב – שהוא הבהירות הטבעית של התודעה – מתחיל להתרחב ולהתקבע. אנו יכולים להתחיל להבחין במחשבותינו וברגשותינו מבלי, שבהכרח, נושפע מהם באותה עוצמה או באותה נמרצות שהכרנו בעבר. עדיין נוכל להרגיש את רגשותינו ולחשוב את מחשבותינו, אולם, אט-אט הזהות שלנו תשתנה מאדם שמגדיר את עצמו גלמוד, נכלם, מפוחד, או כושל בהערכה עצמית נמוכה – לאדם שיכול להתבונן בגלמודיותו, בהיכלמותו ובהערכתו העצמית הנמוכה כתנודות של התודעה.
התהליך אינו שונה מזה המתרחש במכון כושר. יש לך מטרה – בין אם היא ירידה במשקל, פיתוח הגוף, שיפור הבריאות, או כל מטרה אחרת. על מנת להגיע למטרתך אתה מרים משקולות, רץ על רצועת ההליכון, משתתף בקבוצות התעמלות וכדומה. בהדרגה אתה מתחיל לראות את פירות מאמציך; וראיית פירות מאמציך מהווה עבורך השראה להמשיך.
כשמדובר בתרגול תשומת לב, הנקודה החשובה היא לדעת שהמטרה היא ליצור יציבות של מודעות ולפתחה כך שיתאפשר לך להתבונן במחשבותיך, ברגשותיך, ואפילו בכאב פיסי, מבלי שתעורער או תקרוס. בזוכרנו זאת הבה נבחן את יישומם של ארבעת הצעדים הבאים.
צעד ראשון: התרגיל העיקרי
את האימון העיקרי של תרגול תשומת הלב ניתן לחלק לשלושה שלבים. השלב הראשון הוא התבוננות גרידא במחשבה או ברגש במה שידוע, במונחים בודהיסטים, כמודעות רגילה (ordinary awareness) – הפניית שימת הלב למחשבות או לרגשות ללא כל ביטוי של של תכלית או התכוונות. עליך רק לשים לב ולזהות את מה שאתה חושב או מרגיש: "אני כועס", "אני עצוב", "אני גלמוד".אנו מפנים תשומת לב רגילה בכל רגע של כל יום. אנו מסתכלים בספל, למשל, ובפשטות מכירים בכך ש"זהו ספל". מעט מאד שיפוט מעורב בשלב זה. אין אנו חושבים: "זהו ספל משובח" או "ספל גרוע", או "ספל מעורר עניין", או "ספל קטן", או "ספל גדול". אנו רק מכירים ב"ספל". החלת מודעות רגילה על מחשבות או רגשות מערבת הכרה פשוטה זהה: "אהה, אני כועס", "אהה, אני מקנא", אהה, אני מתוסכל", "אהה, הייתי יכול לעשות טוב יותר", "אהה, אמרתי (או עשיתי) משהו".
לעתים, מחשבות ורגשות אינם בהירים עד תום. במקרים כאלה אנו יכולים לבחון את המסרים שאנו מקבלים מגופנו. תחושות גופניות יכולות לשקף מגוון של מצבים רגשיים או מנטליים – כעס, תסכול, קנאה, חרטה, או תמהיל של מחשבות ותחושות טורדות מנוחה. העניין החשוב הוא פשוט להתבונן במתרחש ולהכיר בדבר שאתה חווה, כמות שהוא, במקום להתנגד לו או להיכנע לו.
השלב השני מערב מודעות מדיטטיבית – להפנות את תשומת הלב למחשבות ולרגשות כמושאי התמקדות שבאמצעותה נוכל לייצב מודעות. למשל, תלמיד שלי התוודה פעם בפני שהוא סובל ממה שהוא כינה תסביך "ריצוי הזולת". בעת ביצוע עבודתו הוא תמיד ניסה לעשות יותר, לעבוד שעות ארוכות יותר על מנת לסיים משימות מקצועיות, דבר שבפועל גזל זמן שאותו רצה לבלות עם רעייתו ועם משפחתו. המאבק הפנימי הלך והתעצם. הוא התעורר במהלך הלילה מספר פעמים שטוף זיעה כשלבו הולם נמרצות בקרבו. הוא חש שאינו מסוגללרצות, בעת ובעונה אחת, גם את מנהליו, גם את עמיתיו לעבודה וגם את משפחתו. ככל שהתאמץ לרצות את כולם – יותר ויותר הרגיש שאינו מצליח. הוא העריך את עצמו ככישלון ובה בעת שפט את זולתו כתובעניים. הערכות אלו הלכו והתקבעו אצלו כיציקת בטון. הוא הגדיר את עצמו ככישלון, חסר יכולת לרצות את כל האנשים כל הזמן.
לאדם זה היה כבר נסיון מסוים בהתבוננות באובייקטים, בצלילים ובתחושות גופניות. ועל כן יעצתי לו להחיל אותה שיטה של מודעות מדיטטיבית בעת שהוא מתעורר בלילות. "התבונן במחשבותיך, ברגשותיך ובתחושותיך הגופניות" כך יעצתי לו. "בתחילה, תסביך זה של "ריצוי הזולת" עלול להיראות כעניין כביר. אולם ככל שתתבונן בתסביך הוא יחדל מלהיראות כמשהו כביר. אתה תתחיל לראות שהוא מחולק לחלקים רבים. הוא עשוי ממחשבות כגון, "הייתי צריך לעשות א', ב', או ג'. מדוע לא עשיתי ד', ה' או ו'? התסביך מכיל גם רגשות כגון פחד, כעס, תרעומת וכן תחושות גופניות כגון קרקושים בבטן, הולם לב מואץ והזעה. דימויים עלולים להופיע גם כן: אנשים אשר מאוכזבים ממך או גוערים בך. ככל שתתבונן בתשומת לב מדיטטיבית, התסביך יהפוך לכעין בועה – שבתוכה נמצאות בועיות רבות קטנות יותר".
אין זה משנה מה תרגיש – בהלה, דאגה, בדידות או כורח לריצוי הזולת – הגישה הבסיסית היא לנסות ולבחון כל אחת מן הבועיות הקטנות באותה תשומת לב שאתה מחיל על התבוננות באוביקט פיסי או בהתמקדות בצלילים. בעשותך כך, קרוב לודאי שתווכח שהמחשבות, הרגשות, ואפילו התחושות הגופניות מוזחות ומשתנות. במשך זמן מה, פחד יכול להיות עקשני ביותר, או שמא הלמות הלב, או הדימויים של תגובות הזולת. אולם לאחר זמן – אולי כחמש דקות – התייחסות זו או אחרת מבין ההתייחסויות, הבועית שבתוך הבועה, תמשוך את תשומת לבך. התמקד בה בעזרת תשומת לב מדיטטיבית. בעשותך כך, תשומת לבך תנוע באופן הדרגתי מן הזיהוי [העצמי] שלך כפי שנבלע לתוך בועה רגשית לזהויך [העצמי] כמי שמתבונן בבועית.
השלב השלישי של התרגיל כרוך במידת מה של ניתוח: "התכווננות" אינטואיטיבית לשם קביעה מהי תוצאת התרגול. כפי שלימדוני מוריי, עשויות להיות שלוש תוצאות אפשריות ליישומה של תשומת לב מדיטטיבית ביחס לסוגיה רגשית.
התוצאה האפשרית הראשונה היא שהבעייה תתפוגג לחלוטין. אחדים מתלמידי אומרים לי "הטלת עלי תרגיל זה אבל הוא אינו פועל עלי"
"למה אתה מתכוון?" אני שואל.
"המחשבות האלה, הרגשות האלה, נעלמים מהר מדי" הם עונים. "הם נעשים מטושטשים ולא ברורים. הם לא נשארים במקומם זמן מספיק על מנת לבחון אותם".
"זה מצוין" אני אומר להם. "זהו בדיוק העניין של תרגול תשומת לב".
התוצאה האפשרית השניה היא שהמחשבות, הרגשות, התחושות הגופניות – יתעצמו. גם זה סימן טוב – אינדיקציה לכך שאופני השקפה אשר משוקעים במעמקי התודעה מתחילים ל"התרופף ולהשתחרר". לשם הדגמה – נניח שאתם מטפטפים טיפות מעטות של מים לתוך צלחת או קערה שעליהן קרום של מזון יבש. במבט ראשוני, כשהמשקע שנוצר מתפשט ונמרח, הצלחת או הקערה נראות מלוכלכות יותר. למעשה, הצלחת אינה מתלכלכת יותר. המזון היבש התפרק והתמוסס.
התוצאה האפשרית השלישית היא שהרגשות נשארים באותה רמה, אינם מתפוגגים ואינם מתעצמים. גם זה מצוין. ומדוע? משום שאנו יכולים להשתמש ברגש – כמו גם במחשבות, בדמויות ובתחושות הגופניות שמלוות אותו – כתמיכות איתנות לתרגול תשומת לב. לעתים כה קרובות אנו מניחים לרגשותינו לנצל אותנו. בעת תרגול תשומת לב אנו מנצלים את רגשותינו כנקודת מוקד לפיתוח מודעות – זו הזדמנות להסתכל ב"מי שמסתכל". בדיוק כפי שאנו זקוקים לצליל על מנת לבחון צליל, וכפי שאנו זקוקים לצורה כדי לבחון צורה, כך אנו זקוקים לרגש על מנת לבחון רגש. למעשה, רגשות עזים יכולים להיות חברינו הטובים ביותר במונחים של ייצוב התודעה – מתן ענף לציפור חסרת המנוחה על-מנת שתירגע עליו. התמקדות בצורה, בצליל או בתחושות גופניות, מפתחת את היכולת לבחון מצבים רגשיים סוערים אשר שולטים בנו לאורך זמן.
צעד שני: נסה משהו שונה
בתחילה, יתכן שיהיה קושי להתייחס באופן מיידי לרגשות עזים או לדעות קדומות שהתפתחו במשך תקופות ממושכות. רגשות עלולים לסלף תפיסה, התנהגות ואפילו תחושות גופניות. הם עלולים להיראות כה מוצקים וכה גדולים עד שלא נוכל לאלץ את עצמנו להתייצב כנגדם. כפי שתלמיד שלי העיר לאחרונה: "עבודה עם רגשות גדולים – אלו הממושכים עד כדי כך שהם מגדירים את חייך, כמו הערכה עצמית נמוכה – הרי זה כמו לטפס על האוורסט עוד לפני שלמדנו לטפס על גבעה".
ולכן, בזוכרנו שמטרת תרגול השמטהה היא לפתח יציבות של מודעות, אני ממליץ לאנשים את אשר לימדוני מוריי. במקום לנסות לטפל ברגשות עזים או כאלה שהם בני משך זמן ארוך, התמקדו במקום זאת במשהו קטן יותר שניתן לשליטה.
שיטה אחת היא לייצר, באופן מלאכותי, רגש אחר, פשוט יותר או קטן יותר שאינו כה עז. למשל, אם אתה עובד על גלמודיות, נסה לעבוד על כעס. העלה בדמיונך מצב שבו יש לך ויכוח עם עמית לעבודה ששיבש לך את תיקיותיך, או עם מאן דהו שנדחף לפניך בתור לקופת החנות. כאשר תתחיל להרגיש את הכעס, השתמש בו למיקוד מודעותך. התמקד ברגש הכעס, במילים שחולפות במוחך, בתחושות הגופניות, או בדמותו של הנדחף בתור. בתרגול באופן כזה אתה יכול לרכוש נסיון איך להתנהל עם רגשות.
כאשר תרכוש מידה של מיומנות בהתייחסות לרגשות שהועלו באופן מלאכותי, תוכל להתחיל להתבונן בארועים מעברך ובאופן מכוון להיזכר במצבים שבהם חשת כעס, קנאה, מבוכה, או תסכול. זכור שהמטרה בהתנסות עם הדבר האחר היא לפתח יציבות של המודעות – לגלות את המתבונן ולא להיות מוכרע על ידי מה שמתבוננים בו.
עבודה עם רגשות מלאכותיים או קטנים יותר בונה את הכוח לעבוד בצורה מכוונת עם רגשות גדולים יותר או רגשות ממושכים, בדומה לגלמודיות, להערכה עצמית נמוכה, או לצורך חולני לרצות את הזולת. גישה כזו דומה, באופן מסוים, להתחלת משטר של פעילות גופנית. כאשר הינך הולך למכון כושר, אינך מתחיל בהרמת משקולות כבדות. אתה מתחיל בהרמת משקולות שמשקלן סביר עבורך. באופן הדרגתי, ככל שיכולותיך מתגברות, אתה מתחיל להרים משקולות הולכות וכבדות יותר ויותר. הפניית תשומת הלב למצבים רגשיים פועלת באורח דומה. אמנם ישנו יתרון בהתכוונות ישירה לסוגיות רגשיות גדולות או ממושכות, אולם לעתים עלינו לבנות לעצמנו את השרירים הרגשיים באופן מדורג, בזוכרנו שהמטרה של תרגול שימת לב היא לפתח יציבות של המודעות.
גישה אחרת כרוכה בשימוש בתסמינים גופניים של רגשות כמושאים להתמקדות. למשל, אשה שהשתתפה בכנס ציבורי הודתה שבמשך שנים סבלה מדיכאון חמור. היא נטלה תרופות שנרשמו על ידי הרופא שלה אולם לא הייתה יכולה להשתחרר מן ההרגשה שגופה מלא בעופרת לוהטת.
"היכן את מרגישה את העופרת הלוהטת?" שאלתי.
"בכל גופי" היא ענתה "זה מציף ומשתלט".
"בסדר" אמרתי לה "במקום להתבונן בכאב בכללותו, התמקדי בחלק קטן אחד בגופך. אולי ברגלך. אולי אפילו רק בבוהן הרגל. בחרי לך מקום קטן שאליו תכווני את תשומת לבך. במקום לנסות לעבוד על הגוף כולו בבת אחת, התבונני בחלקיו הקטנים של גופך, חלק לאחר משנהו. זכרי שמטרת תרגול השמטהה היא לפתח יציבות של התודעה. כאשר תשיגי יציבות בהתמקדות ברגלך או בבוהנך, תוכלי להתחיל להרחיב את המודעות למשטחים גדולים יותר".
הפניית תשומת הלב לרגשות קטנים יותר – או פשוט התמקדות בצורה, צליל, או תחושה גופנית – מפתחת את יכולתך להתבונן במצבים רגשיים סוערים אשר שולטים בנו לאורך זמן. כאשר תתחילו לפתח את "שרירי תשומת הלב" שלכם, תוכלו להתחיל להסב תשומת לב לעניינים רגשיים גדולים יותר. בעשותכם כך, אתם עלולים למצוא את עצמכם מתייצבים אל מול שיפוט עצמי ושיפוט של אחרים כאילו הם "אויבים". יתכן שתיחשף אצלכם האמונה שאתם תקועים, או תיחשף הנקודה המתה שמעכבת את מודעותכם לפוטנציאל שלכם. קרוב לודאי שתתעמתו עם "המיתוס של האני" – אותה נטייה להזדהות עם גלמודיותך, עם הדימוי העצמי הנמוך שלך, עם שאיפתך לשלמות או עם בידודך.
חשוב לזכור שהתעמתויות כאלו אינן בבחינת קרבות, אלא הן הזדמנויות לגלות את כוחה של התודעה. אותה התודעה שמסוגלת ליצור כאלו שיפוטים קשים, מסוגלת להתירם ולחסלם באמצעות הכוח של מודעות ותשומת לב.
צעד שלישי: קח צעד אחורה
לפעמים רגש הינו כה עקשן או כה חזק שנראה בלתי אפשרי להתבונן בו. משהו קושר אותו למקומו. גישה אחרת,שעשויה להיות יעילה במיוחד כאשר עוסקים ברגשות חזקים דווקא, או בהרגלים נפשיים או רגשיים שהתפתחו במשך תקופה ממושכת, היא לקחת צעד לאחור ולבחון מה נמצא מתחת לרגש – אותו דבר שניתן לכנותו תמיכה או "מאיץ" של הרגש. למשל, היו זמנים שבהם ניסיתי לבחון באופן ישיר את הבהלה שחשתי כילד, ופשוט נכשלתי. לא יכולתי לשבת ברוגע, לבי הלם בפראות, והזעתי בעת שחום גופי עלה. בסופו של דבר ביקשתי את עזרת מורי, סאלג'אי רינפושה (Saljay Rinpoche)[1].
"אינך רוצה לחוש בהלה?" הוא שאל.
"בודאי שאיני רוצה" השבתי "אני רוצה להיפטר ממנה מיד".
הוא שקל את תגובתי במשך רגעים אחדים ואז הניד בראשו והשיב: "אהה, כעת אני מבין. מה שמטריד אותך הוא הפחד מפני הבהלה. לפעמים פחד זה מפני הבהלה חזק יותר מן הבהלה עצמה".
בדעתי לא עלתה האפשרות לפסוע לאחור ולהתבונן במה ששימר את הבהלה שלי במקומה. הייתי כל כך אפוף בתסמינים עד שלא יכולתי לראות עד כמה חזק היה הפחד שלי מפני הרגש המציף ומשתלט. אולם, כאשר אימצתי את הצעתו של סאלג'אי רינפושה והתבוננתי בפחד מפני הבהלה,שנמצא מתחת לבהלה, התחלתי לראות שהבהלה הפכה להיות יותר בת-שליטה.
במשך השנים, מצאתי שגישה זו יעילה כאשר יעצתי לאחרים. אם רגש, או מצב תודעה מטריד, כואב כל כך עד שלא ניתן להתבונן בו ישירות, חפשו במקומו את התנאי המוקדם המונח ביסודו של אותו מצב תודעה. אתם עשויים להיות מופתעים ממה שתגלו.
אתם עשויים לגלות פחד מן הרגש, כפי שגיליתי אני. אתם עשויים לגלות סוג אחר כלשהו של התנגדות, כמו אפילו העדר ביטחון בניסיון לעבוד על רגשות. אתם עשויים לגלות ארועים קטנים, גרויים, שמלמדים על תגובה רגשית רחבה יותר או מחזקים תגובה כזו. עייפות, למשל, יכולה לעתים קרובות לאותת על מצב דיכאון. ויכוח עם עמית לעבודה, עם בן או בת זוג, או עם בן משפחה – עלול לעתים קרובות לגרום למחשבות של חוסר ערך או בדידות ולהגביר תחושה של הערכה עצמית נמוכה. כאשר אנו עובדים על התחושות שמאחורי התחושות אנו מתחילים לעבוד באופן ישיר יותר על אותן אמונות מושרשות שמנציחות קשיים רגשיים.
צעד רביעי: קח פסק זמן
חלק חשוב של כל תרגול הוא ללמוד מתי נכון להפסיק כליל את התרגול. עצירה נותנת לך מרחב גדול יותר, אשר מאפשר לך לקבל את העליות והמורדות – את הסערה האפשרית של החוויה שעלולה להיווצר כתוצאה מהתרגול. אם לא תיתן לעצמך הזדמנות לעצור,אתה עלול להיסחף על ידי הסערה – ועל ידי תחושת אשמה משום שאינך "עושה זאת נכון" או שאינך מבין את התרגיל. "כיצד זה שלמרות שיש לי הנחיות ברורות מאד אלה" אתה יכול לשאול את עצמך "נראה שאין הן פועלות? זו בודאי אשמתי שלי"
בדרך כלל, כאשר אתה עוסק בתרגול תשומת לב, תיתקל בשתי נקודות קיצון שבהן תדע מתי עליך להפסיק. קיצוניות אחת היא כאשר התרגול שלך מתחיל להשתבש. יתכן שאתה מאבד את המיקוד שלך או מרגיש מיאוס כלפי התרגיל. אולי השיטה נעשית בלתי ברורה. גם אם תיקח צעד לאחור ותתבונן בגרויים או במאיצים של הדאגה, הגלמודיות וכדומה, או שתנסה משהו שונה – התרגול אינו "עובד". אתה עלול לחשוב: "עייפתי מן התרגול. אינני רואה כל תועלת להמשיך".
הרעיון להפסיק למדוט כאשר המיקוד נעשה מועצם במידה מופרזת או כאשר תודעתך הופכת עמומה או מבולבלת הוא למעשה חלק חשוב של התרגול ולעתים קרובות מתעלמים ממנו. האנלוגיה שמשתמשים בה לעתים קרובות היא של "התעלה היבשה" או "המאגר הריק" על פי שיטות ההשקיה אשר מיושמות על ידי חוואים טיבטים. אלה מעבדים את שדותיהם מסביב למאגרי מים טבעיים, כגון בריכה קטנה או אגם, שמסביב להם יחפרו תעלות שיוליכו מים אל החלקות המעובדות. לעתים, גם אם התעלות נחפרו כהלכה, לא זורמים בהן מים בכמות מספקת משום שמאגרי המים עצמם מרוקנים.
בדומה לכך, בעת תרגול, גם אם יש לך הנחיות ברורות ואתה מבין את החשיבות של מאמץ ושל התכוונות, אתה עלול לחוות עייפות, רוגז, קהות, או חוסר תקוה מפני ש"המאגר" שלך, השכלי, הרגשי, והגופני – מרוקן. הסיבה הסבירה היא שהשקעת מאמץ רב מדי, בלהיטות רבה מדי, ולא הספקת ליצור בתוכך מאגר עשיר דיו בעוצמה פנימית. חשוב לשוב ולהדגיש את ההנחיות שקבלתי מאבי וממורים אחרים אשר שבו והטיפו לפרקי תרגול קצרים. כאשר אנו עוסקים במצבים רגשיים מועצמים או בעלי משכי זמן ארוכים, עלינו לדאוג למלא את המאגרים שלנו. אפילו הבודהה לא הפך לבודהה בין לילה!
הקיצוניות השניה שבה חשוב לצאת להפסקה היא כאשר חויית התרגול נותנת תחושה נפלאה בהחלט. אתה עלול להגיע למצב שבו תרגיש קלילות יוצאת מן הכלל ונוחיות בגופך או מצב מועצם של אושר או שמחה. אתה עלול לחוות תחושת בהירות עצומה – חויה מנטלית הדומה לשמש זוהרת בשמי תכלת חסרי ענן. הכל מופיע כה רענן ומדויק, או שאולי מחשבות, רגשות, ותחושות חדלים ותודעתך דוממת לחלוטין. בנקודה זו עליך לעצור.
לעתים אנשים אומרים: "זה לא הוגן! יש לי עתה חוייה כה נהדרת. מדוע שאפסיק?"
יש בי אהדה לתסכולם, משום שגם אני נהניתי מחויות אושר כאלה. חשתי בחמדנות כזאת, בתשוקה כזאת לאחוז בחויות אלו. אלא שמוריי הסבירו לי שאם אמשיך לאחוז בהן, בסופו של דבר אצא מאוכזב. הואיל וכל רגש הינו ארעי, במוקדם או במאוחר האושר, הבהירות, הרוגע וכל אלה ייעלמו ואז אחוש רע מאד. בסופו של דבר אחוש כאילו שגיתי או שהתרגולים שלי אינם עובדים. בעוד המטרה האמיתית היא לפתח יציבות של התודעה שמאפשרת לנו להתבונן בשלוות נפש בכל חוייה. סכנה טמונה גם בפיתוח היאחזות בחויות של אושר, בהירות או רוגע, כתוצאה של תרגול שימת הלב.
מוריי הוסיפו והסבירו שלקיחת פסק זמן בנקודה גבוהה מטפחת להיטות להמשיך בתרגול ומעודדת אותנו לייצב מודעות ו"להגדיל את המאגרים שלנו".
מוזר ככל שייראה, עצירה הינה היבט חשוב של תרגול – בדיוק כמו התחלה.
תודה ל"בודהיזם בישראל"
[1]סאלג'אי רינפושה (טיבט 1910 – 1991) מורה דגול לרטריט, ראה גם: https://tergar.org/about/tergar-lineage/saljey-rinpoche