במסעי
במסעי להיכרות מעמיקה עם הבריאה
נזלתי פנימה ופנימה להיכרות
מעמיקה עם עצמי
עם הכיווצים
והשחרורים
והבשר
והנוזלים
והעצמות הכבדות
והתאים הנעלמים
וכל התנועה המתמדת הזו
בפנים
ובחוץ
מבפנים
לבחוץ
מבחוץ
לבפנים
והיו שם גם הפרפרים
והדבורים
והפרחים שבימים אלו נובלים
ומליוני שריקות הצפורים
הנעימות
והפחות
כמו מליוני בועות המחשבות
הנעימות
והפחות
והמראות
שמרגשים
והסיפורים
שמכאיבים
והחיים
שנפרמים
ונשזרים.
כל צמרתו של העץ
כל צמרתו של העץ פנויה לספוג חמצן,
המים לעולם לא יתנגדו לקצב זרימתם,
האדמה תספוג ככל שמסת החומר תאפשר זאת.
עוד לא פגשתי זחל שיסרב לבשר המת
או בדג שימאן במים לשחות.
אני, לעומתם, חיה מוזרה, לעיתים מנפנפת בנימי
ביושבי על צמרתו של עץ.
ברגעים אחרים מכה בכנפי בכל הכוח
כנגד הזרם המתנפץ בסלעים.
לפעמים אלו ניבי טרף, רגלי שממית,
בעזרתם אני נאחזת באדמה האינסופית.
הייתי כדרקון המבולבל היורק אש לכבות את המים השוטפים אותו.
ונחש נושך נחש (זנבו שלו) להרגיש שלם, עגול ואפס מאופס.
ישנתי על העדשה ולא הרגשתי ובכל זאת, למחרת, כשנישקת אותי
התעוררתי מתנומה בת עשרות גלגולים.
ישבתי ליד המדורה,
בצילו של עץ,
מוקסמת מענפיו של הירח,
מאזינה לזרימתם של המים,
מפחדת מחיות אפשריות
והייתי לנסיכתם של כל אלה.
ועכשיו מותר
ועכשיו מותר עוד יותר
להיות בבית.
מותר שוב להרגיש
את הלב הפועם
בדיוק,
באמצע חלל החזה,
הנע על פי פעימות עתיקות
אצת ים בשרנית
בקרקעית הדממה.
ועכשיו מותר עוד יותר
לתת לשתי קונכיות האוויר
לעצום עיניהן,
משמר אחורי מניח נשקו
ולשלות, ממעמקים,
זיכרון כנפיהן הפרושות
ללגום עוד ועוד
לתוך האוקינוס,
עכשיו מותר.