בתמצית, המושג מסביר את הקשר בין תופעות ובכך מתאר את מה שאנו מזהים בתור מציאות: "כשההוא מתהווה – זה מתהווה. כשההוא לא מתהווה – זה לא מתהווה." (S II 28). הנוסחה הזו כל כך מוצפנת ולאקונית שקל לבטל אותה כחסרת משמעות, אבל למעשה היא מכילה את התורה כולה על רגל אחת. הטקסטים כמובן מציעים הסברים מפורטים יותר אבל בינתיים אני מעדיף להישאר עם הנוסחה הזו ולראות מה ניתן למצות ממנה. הנוסחה מתרכזת בתהליך, בקשר בין תופעות ולא במהות שלהן. הרעיון הזה הוא בודהיסטי במובהק, והוא הבסיס להבנת התהוות מותנית ולהבנת הפילוסופיה הבודהיסטית כולה. למה הכוונה? באופן גס, אפשר לצמצם את הניסיונות להבין את המציאות לשתי שאלות: "מה היא המציאות?" או "כיצד המציאות מתרחשת?".
השאלה הראשונה שמה את המהות במרכז. כך למשל, כדי להבין מה פרוש להיות אדם, נשאלת השאלה: "מה היא המהות של האדם?" המהות חייבת להיות קבועה ויציבה, בלתי משתנה ומשותפת לכל מי שהוא אדם. החיפוש אחרי המהות מוביל אם כן לחיפוש אחרי מה שאינו משתנה (ואין זה פלא שמשכן האידאות האפלטוניות לא היה בעולם החומר שמוכר לנו ומשתנה כל הזמן אלא בעולם "עליון", "עולם האידאות" שם הן שוכנות באופן נצחי וקבוע). השאלה השניה מתעלמת מהמהות ומתייחסת לקשר בין התופעות ולתהליכים שמאפשרים את קיומן. הבודהא כפר בחשיבה מהותנית. הוא לא היסס להשתמש במילים קשות כלפי אלו שחושבים שיש מהות קבועה אחת ובלתי משתנה, במיוחד בהקשר האנושי, מה שהדתות המערביות קוראות "נפש" ומה שבשפה יומיומית אנו מכנים "אני". במקום לתאר מהות מסתורית שאינה ניתנת לתפיסה הבודהא העדיף לדבר על הקשרים בין התופעות, על איך הדברים מתהווים זה מזה, נוצרים וכלים ואינם עומדים בפני עצמם.
המושג "התהוות-מותנית" מסביר את התהליך שאנחנו קוראים לו "מציאות" (או "העולם" או "החיים"). הוא מסביר כיצד דבר נוצר מתוך דבר אחר, כיצד אין אפשרות שתופעה או דבר יתקיימו באופן עצמאי ומנותק מתופעות ודברים אחרים. למרות שלפעמים מתייחסים לרעיון הזה כבעל משמעות מוסרית – למשל שאין הפרדה בין אדם אחד לאדם אחר, שהכל קשור להכל - אני סבור שהכוונה לא היתה פשטנית עד כדי כך. בהמשך ניראה איך ישנו פן אתי להתהוות-מותנית, אבל לפני כן כדאי לזכור שההקשרים בהם מופיעה הנוסחה אינם מזכירים יחסים בין אנשים אלא יחסים בין תכונות או תופעות: למשל התלות בין החושים לתחושה, ("כשהחושים קיימים - קיימת תחושה") בין תחושה להרגשה ובין רצון לתודעה. אפשר להגיד שהתהוות-מותנית מוזכרת בעיקר בהקשר של השאלה "מהו האדם?" או יותר מדויק "כיצד הוא האדם?".
אבל הבודהא לא התעניין במיוחד בהסברים תיאורתיים לשם חדוות המחקר והסקרנות. התיאוריה של התהוות מותנית היא רק חלק מהנסיון להראות את הדרך לשחרור מהתבניות המזיקות, ולא, למשל, הצעה לתיאוריה פסיכולוגית. למרות מראית העין המדעית (כאילו התהוות מותנית מסבירה את החוקיות, את התהליכים) הבודהא קורא לתיאוריה הזו "דרך" ומשתמש במושגים דומים כשהוא מתייחס להתהוות-מותנית ולדרך שמונת הנתיבים ולארבע האמיתות הנאצלות. במובן הזה יש לתיאוריה הזו פן אתי: היא מצביעה על הדרך לשחרור על ידי הבנה נכונה.
התהוות מותנית בקאנון הפאלי
בקאנון הפאלי המושג התהוות-מותנית מופיע פעמים רבות, לפעמים כסדרה בת שנים עשר שלבים ולפעמים בצורות אחרות. כאמור אפילו נוסחה מקוצרת מספיקה לבודהא כדי להבהיר את הכוונה: "כשההוא מתהווה – זה מתהווה. כשההוא לא מתהווה - זה לא מתהווה." (S II 28). הנוסחה בת שנים-עשרה שלבים התקבעה פחות או יותר במסורות הבודהיסטיות כפי שניתן לראות לדוגמה בציורים הטיבטים של גלגל החיים. המעגל החיצוני מפולח לשנים עשר חלקים, כלחלק מיצג שלב אחר בהתהוות בתוך מעגל הלידה מחדש. כל שלב מוביל לשלב שאחריו, כאילו היו סיבה ותולדה, וכך ממשיך להסתובב גלגל הסמסרה, גלגל הלידה מחדש והסבל. זו כמובן ראיה פשטנית שאינה הולמת את הרעיון העמוק של ההתהוות המותנית. בתוך תפיסת העולם המדעית שאנו חיים בה לסיבתיות יש מובן מובהק של גרימה דטרמיניסטית. פירושו של דבר שבהינתן תנאים מסוימים התוצאה היא בלתי נמנעת. אימוץ הרעיון הזה באופן גורף וקיצוני מוביל בהכרח למחשבה שכל מצב אנושי ולא אנושי הוא תוצאה מכנית של תנאים קודמים וממילא אין מהלעשות כדי לשפר או להרע את המצב. הבודהא, שהציע דרך לשיחרור, לא קיבל את הדעה הזאת. לכן, כדאי יותר לדבר על תנאים ולא על סיבות. התנאים הם מה שמאפשר את הצמיחה של המצבים האנושיים כמו שאדמה מים ושמש הם התנאים שמאפשרים את הצמיחה של העץ - בהעדר אדמה, מים ושמש העץ אינו מתהווה.
ההתהוות המותנית היא לא (רק) נוסחה, היא עיקרון. בקאנון הפאלי העיקרון מופיע הרבה פעמים כרשימה קצרה יותר מהרשימה המסורתית של שנים עשר השלבים ולפעמים השלבים הם בכלל שונים. כדי להמחיש כיצד הסבל מתהווה מתוך תנאים הבודהא משתמש בדוגמה מתוך החיים הציבוריים:
וכך, אננדה, הרגשות הן תנאי להשתוקקות, השתוקקות היא תנאי לחיפוש, חיפוש הוא תנאי ללקיחה, לקיחה היא תנאי להחלטת החלטות, החלטת החלטות היא תנאי לתאווה, תאווה היא תנאי להיאחזות, היאחזות היא תנאי לקמצנות, קמצנות היא תנאי לתאוות בצע, תאוות בצע היא תנאי לשמירה על רכוש, ובגלל שמירה על רכוש מתהווה אחיזה במקל ובחרב, סכסוכים, חילוקי דעות, ויכוחים, חיכוכים, ניצול, שקר ושאר מצבים רעים. (D II 58)
אחרי ההסבר הזה מופיע התיאור ההפוך - כיצד בהעדר השתוקקות לא מתהווים המצבים הרעים שקשורים למאבק על רכוש. כך מוסבר המעבר בין איכות מנטלית למצב בספירה הציבורית, וישנו כאן מוסר השכל ברור אודות האיכות החיובית של העדר השתוקקות. "אי הבנה של התיאוריה הזו" אומר הבודהא, "היא שגורמת לדור הזה להיות סבוך כפקעת חוטים, קבור תחת הריסות, מסובך כצמחיה פראית, לא מסוגל להתגבר על צער, גורל אכזר חורבן ומעגל הלידה מחדש." (D II 55). צריך לשים לב לעובדה שההשתוקקות עצמה אינה מובילה בהכרח למלחמות. היא רק תנאי, ולכן אפשר להגיד שחילוקי דעות וויכוחים יכולים לפרוח רק כאשר השתוקקות קיימת כשורש שלהם, כתנאי מקדים, אבל אין אינדיקציה שכל השתוקקות תיגמר בהכרח במאבק עם אדם אחר.
להשתוקקות, בכל מקרה, יש מקום של כבוד בתוך הסידרה של ההתהוות-המותנית: האחזות תלויה בהשתוקקות... השתוקקות תלויה בְּהַרְגָּשוֹת... הַרְגָּשוֹת תלויות במגע... מגע תלוי בגוף-נפש ... (D II 55).
המילה אחיזה (בפאלי: אוּפָּאדָּאנָה) משמשת גם לתאר חומרי בעירה. זה חומר הבעירה של הקיום. בלי היאחזות אין המשך של הקיום. המילה השתוקקות (בפאלי: טָנְהַא) מתארת גם צַמָאּ. זה הצמא להמשך הקיום, או צמא לחידלון, או כל שאיפה להרוות את אי-הסיפוק הבסיסי של החיים. הרגשות (בפאלי: וֶדָנָה) הן משלושה סוגים – נעים, לא נעים, וניטרלי. גוף-נפש (בפאלי: נָאמָה-רוּפָּה) יכול גם להיתרגם כ"שם וצורה" או "שם וחומר" אבל בהקשר הזה הוא מתייחס לתוכנית-על של האדם, מה שמכתיב את היותו אדם, שני רכיבים שאינם ניתנים להפרדה זה מזה ומהווים מעין תנאי בסיס לכך שחיים לובשים את צורה האנושית: הגוף הזה, האישיות הזו. צריך לזכור שתודעה, בהקשר הזה היא דבר נוסף על גוף-נפש. רק כאשר תודעה וגוף-נפש חוברים יכולים להיווצר חיים אנושיים.
התהוות מותנית והאגו
אם כך: רגשות תלויים במגע, הגוף-נפש הוא תנאי להיווצרות מגע בין העולם לחושים. לדוגמה: רק כאשר מתבצע מגע בין הצליל לחוש השמיעה יכולה להיווצר הרגשה לגבי הצליל. הרגשה כזו יכולה להיות נעימה, בלתי נעימה או סתמית. רק עם התעוררות ההרגשה יכולה להתהוות השתוקקות לעוד, ורק עם ההשתוקקות יכולה להתהוות אחיזה במה שנעים, שמוביל להמשך הפעולה של האדם בעולם.
אבל התיאור הזה, כאמור, לא נוצר כדי להסביר את המנגנון הפסיכולוגי של האדם למען חדוות המחקר התיאורטי. הדהרמה של הבודהא מכוונת לראיה נכוחה של המציאות ושחרור מוחלט. איך התיאור הזה עשוי לעזור להבנה ושחרור? כך מוצג הקשר בין הרגשות למחשבה אודות "אני":
באיזו דרך, אננדה, אנשים מתייחסים אל האני? הם משווים את העצמי עם ההַרְגָּשוֹת: "ההרגשות זהות לאני", או: "ההרגשות הן לא זהות לאני, ולא ניתן לתפוס את האני", או "הרגשות הן לא זהות לאני אבל ניתן לתפוס את האני - הוא זה שמרגיש."
כל אלו הן דעות מוטעות אומר הבודהא.
מהרגע שנזיר לא מתייחס יותר אל הרגשות כאל אני, או אל האני כבלתי ניתן להרגשה, או אל האני כניתן להרגשה ובעל היכולת להרגיש, כשהוא לא מתייחס לכך יותר הוא לא אוחז דבר בעולם. כשהוא לא אוחז לא נכפית עליו ריגשה בשל דבר, כאשר הוא לא נרגש – הוא אישית זוכה בשחרור. (D II 68)
הבנה כיצד הרגשות מתהוות מתוך תנאים ואינן קיימות כיסוד בלתי משתנה תומכת בהבנה שאין טעם להיאחז באני מכל סוג שהוא. לא אני שזהה עם הרגשות ולא אני נחבא שמרגיש את הרגשות. המחשבה "זה אני" או "אני קיים" או "אני מרגיש" גם היא תלויה, מתהווה מתוך תנאים ואינה קיימת בפני עצמה ולעצמה. הרעיון הזה מודגש בפרק על הרגשות בסָטִיפָּטָאנָה:
... מתבססת בו [במי שמתרגל] ההכרה "יש הרגשות" עד כמה שדרוש להבנה ומודעות. הוא שוהה כך, בלתי-תלוי, לא אוחז בדבר בעולם . (M I 59)
בניגוד לקולות שנשמעים הן מזרמים מסוימים בפסיכולוגיה והן מגישות ניו אייג' פופולריות, אין שום תועלת, על פי הבודהיזם, בחיבור להרגשות. הנבירה האין סופית באיך הרגשתי ואיך אני מרגיש ואיך אני ארגיש אינה, על הבודהיזם, אלא צורה נוספת של היזדהות עיקשת עם תופעה לא אישית.איפה שהניו אייג' מבקש "להתחבר" הבודהא מבקש להתבונן ולראות שאפשר להתנתק. לא עוד התחברות למה שאני מרגיש אלא ההכרה "יש הרגשות": לא שלי, לא אני, אבל גם לא ניתוק והתעלמות. בסך הכל הרגשות. דמיינו כמה סבל היה נחסך במערכות יחסים אם בני הזוג היו חיים עם הכרה כזו.
התהוות מותנית כדרך האמצע
התהוות מותנית אינה רק תיאור של מציאות מסוימת, כלומר אינה רק עונה על השאלה "איך העולם/אדם פועל?" אלא מציעה דרך. למעשה המושג דרך-האמצע (מָאגִ'ימָה פָאטִיפָדָא) שמתאר בדרך כלל את דרך שמונת הנתיבים מוקדש (אולי קודם כל) להתהוות-מותנית. מדוע התהוות-מותנית נקראת דרך האמצע? היא נקראת ככה כיוון שהיא דרך העוברת בין שתי דעות קיצוניות זו של אני וזו של ביטול-אני. דעה אחת טוענת:
זה שמבצע את הפעולה הוא זהה לזה שחווה את התוצאה. בהתייחס לקיום בעבר אותו אדם טוען: "הסבל נגרם על יָדִי " (D I 52)
דעה שניה טוענת:
זה שמבצע את הפעולה הוא שונה מזה שחווה את התוצאה. כשאדם מבין זאת כך, זו היא תורת של התבטלות [היעלמות, חידלון]. (S II 49)
בעל הדעה הראשונה דוגל בקיום קבוע בלתי משתנה. ישנו גרעין באדם שתמיד זהה לעצמו ולכן אותו אדם ייהנה או יחסר בעתיד בעקבות פעולותיו בעבר. זו גישה מקובלת למדי גם היום והיתה מקובלת גם בהודו שלפני אלפיים חמש מאות שנה. הבודהא כמובן דחה רעיון זה מהטעם שאותו גרעין בלתי משתנה לא ניתן למציאה בשום מקום. למעשה הרעיון אודות גרעין יציב הוא פרי הדמיון או המחשבה ומבוססת על הרצון העמוק לאחוז במשהו יציב. האדם, אומר הבודהא, אינו דבר אחד בלתי משתנה. במילים אחרות האדם אינו "תקוע" אף פעם, ולכן הוא גם אינו כלוא במעגל אינסופי של סבל אישי שאין לגבור עליו! אבל גם הקוטב השני אינו מקובל עליו. מי שמבטל את הקשר בין העבר להווה יוצר נתק מוחלט בין רגע לרגע, בין מה שהיה למה שיהיה, בין מי שהייתי למי שאני עכשיו. זה לא רק סותר את הניסיון - שהרי כל אדם זוכר את היותו דומה לעצמו בעבר - אלא גם בעל השלכות מוסריות מרחיקות לכת. כיצד אפשר להתכוון לטוב כשאין קשר בין פעולה לתוצאה? כיצד אפשר להתכוון למשהו בכלל? מה המשמעות שלתרגול ושיפור? על פי גישה זו כל האירועים הם סתמיים ואי אפשר לדבר בכלל על סבל ושחרור מסבל. התוצאה היא הרעיון שהסבל אינו תוצאה של דבר ופעולות איומות ונוראיות לא יניבו שוב פרי. הבודהא כאמור גם לא מקבל גישה זו.
התהוות-מותנית היא דרך אמצע בין שני הקטבים. היא מאפשרת לראות כיצד יש קשר בין פעולה לתוצאה ויחד עם זאת אין גרעין אחד בלתי משתנה. "הכל משתנה" או "בכל חולף" אין פירושם היווצרות אקראית שלתופעות בלי קשר או סדר. הדברים קשורים זה לזה על ידי "הסיבתיות המסוימת הזו" (S II 25) כלומר על ידי התהוות-מותנית. הבודהא מצביע על התופעות המוכרות לנו ועל תופעות שאינן מוכרות לנו ואומר שכולן, כולל הפירות של התרגול הרוחני, אינן קשורות ל"אני", ל"מהות שלי", אלא נובעות מתנאים וגורמים ספציפיים. אין סיבה להתהדר בהישגים ואין סיבה להתאכזב ממפלות. כל רגע קשור לרגע הקודם אבל לא זהה לו. כל רגע שונה מהרגע הבא אבל לא מנותק ממנו. יש רצף ותנועה. ראיה של העיקרון הזה, חוויה שלו, פרושה עקירה מוחלטת של רעיון האני ויחד איתה עקירה של כל הזדהות והיאחזות. וכשאין היאחזות פירושו של דבר שחרור מוחלט כאן ועכשיו מכל מה שנתפס כסבל: לידה (שלי) מחלה (שלי) אבל (שלי) מגבלה (שלי) מוות (שלי).