אימונים ומלחמות מאת: אביב טטרסקי

את הדברים הבאים כתבתי עם תחילת המלחמה. היום, אחרי שבועות של לחימה, מוות והרס - הם נקראים אחרת...

אני רוצה לכתוב על האופן שבו נשזרו אירועי התרגול והאימון שלי – חיי המותרות שלי - במלחמות פה.

פורים של 1994. אני נוסע לקיבוץ געש לסדנת קיטאידו. לא היו אז אימוני קיטאידו סדירים בארץ וזו היתה הסדנה השניה שעמדתי להשתתף בה. עמדתי לפגוש שם את מי שיהיה מורה הקיטאידו הראשון שלי, ריצ'ארד הולנד. כשהגענו לשם, מישהו סיפר שברוך גולדשטיין רצח עשרות מתפללים פלסטינאים במערת המכפלה. הסדנה התקיימה כמתוכנן.

בשנים 1995-1997 חייתי ולמדתי ביפן. הפיגועים, הסתות הימין ורצח רבין הגיעו אלי כהד קלוש ביותר (אינטרנט לא היה אז, לפחות לא לי). בעקבות האירועים הללו חלק מהחברים היפנים שלי חשבו שישראל היא מקום מטורף. אחרים העריצו את מה שהם דימו כרוח קרב שאבדה ליפן כי "הרבה שנים יש ביפן שלום".

בינואר 1996 אני משתתף בסדנת החורף הראשונה שלי – קנגייקו (אימון קר). הסדנה הזו מתקיימת בתקופה הקרה של השנה והיא מאוד מאתגרת פיזית ומנטאלית. 6:00 בבוקר, 5 מעלות צלסיוס ואנחנו רצים שעה על חוף הים בצ'יבה. לא ריצה כמו שאתם מדמיינים, אלא אייקו שנראה כך:

שעה רצנו ככה. באמצע הריצה כשאני כבר מזמן לא רץ אלא מקרטע קדימה, חסר נשימה ועם זרועות כבדות כמו סלעים – אני קולט שממש עכשיו, אח שלי במסלול בסיירת עושה מסע של 90 ק"מ לאורך החוף בצפון הארץ. "אז מה, כל מה שאנחנו עושים פה זה לדחוף ולאתגר את עצמנו? את כל זה הייתי יכול לעשות בארץ בצבא!". מאותו רגע היה לי ברור שאתגור עצמי לא יהיה מוטיבציה שלי באימון ושגם לאימונים הכי קשים אני אצטרך למצוא טעם אחר.

מרס 1996. אחרי שנה ביפן אני טס לקוריאה על מנת לחדש את הויזה. רחובות סיאול מלאים בחיילים עם נשק. זה בולט לי ונראה לי מוזר. רק אחרי כמה ימים נופל לי האסימון: "אני בעצם מכיר את זה. ככה נראים הרחובות בארץ". שנה ביפן הספיקה לי על מנת להבין שחיילים ברחוב זה מצב מטורף.

אביב 1997. לפני שאני חוזר לארץ סופית אני מבלה מספר חודשי אימון באנגליה. אחת המארחות שלי – אישה בת 50 – מספרת לי איך הנוער הבריטי התדרדר מאז שבוטלה חובת השירות הצבאי. "מזלכם שאצלכם זה לא ככה".

1999. העמותה לויפאסנה בישראל שמקיימת קורסי ויפאסנה בחצבה מחפשת לקנות אדמה להקמת מרכז של קבע. קשה למצוא שטח מתאים במחיר שאפשר לעמוד בו והנה פתאום עולה האפשרות של מכללת אבנת במצפה שלם לא רחוק מעין גדי. ההצעה הזו נופלת מכיוון שהמקום נמצא קצת מעבר לקו הירוק. העמותה לויפאסנה היא טהרנית באופן קיצוני ולא עמדה פוליטית הינחתה אותה. התפיסה הבודהיסטית של קארמה גרמה להם לפסול מצב שבו יהיו חלק מקונפליקט. בשביל זה לא צריך להיות בודהיסט: הרבה ישראלים מנסים להימנע מלהיות חלק מהקונפליקטים שיש כאן.

סתיו 2000. אני מסיים את לימודי התואר הראשון ונוסע לארבעה חודשי אימון באירופה. בספטמבר פורצת האינתיפאדה השניה. אני המום מהתמונות בטלויזיה הצרפתית ומזועזע מהדיווחים מהארץ. בנובמבר אני נכנס לרטריט מדיטציה של חודש בגאיה-האוס באנגליה – מתנתק מהעולם בחוץ ומההתרחשויות בארץ. מידי יום אני מנקה את השירותים והמקלחות שבבניין. מנקה ומודט, העין קולטת באחד העיתונים הישנים שמשמשים אותי במלאכתי, דיווח מהשטחים. מאז, כל יום אני סורק את העיתונים ומחפש מידע על מה שקורה. מפר את הסמדהי שלי בין ניקוי האסלות. יום אחד יש שם תמונה של אב ובנו מתחבאים מיריות מאחורי מחסה. שם הבן מוחמד א-דורה.

חורף 2001. אני חוזר לארץ ויודע שאני חייב להיות מעורב באיזשהו אופן במה שמתרחש. יש לי עדיין חובות לימודיות ואני משקיע את מרצי לסיימן – איני פנוי להתנדבות או פעילות כלשהי. תופעת המאבטחים מחליאה אותי. "מה? אני אהנה מהבירה שלי בזכות מאבטח ששומר שהמלחמה לא תתפרץ פנימה ותפריע לי?". אני מחליט שעד שלא אתפנה לאיזושהי פעילות חברתית לא אבלה במקומות ציבוריים: אין יותר פאבים, קולנוע, קונצרטים... אף אחד לא מבין אותי. אמא שלי לוקחת אותי לבית קפה (בכל זאת, אמא שלי) ושואלת מה זה יעזור שאני לא אלך לקונצרטים. התשובות שלי לא משכנעות אותה. אנשים רוצים להיפגש איתי אז אני מזמין אותם אלי הביתה – גם הם בדרך כלל לא מבינים אותי. במרס או אפריל אני מתחיל להתנדב ב"עלם" וחיי התרבות שלי חוזרים לתחיה.

2001 – אולי זה היה אפריל אולי יולי. בקורס מדיטציה של תובנה עם כריסטופר אנשים מביעים שוב ושוב (בשאלות שהם מפנים למורה באולם המדיטציה) את הפחד והתסכול שלהם מהפיגועים. בסוף הקורס מתפרסמת הזמנה למי שמעוניין להגיע למעגל חשיבה על נקיטת פעולה שתתייחס למצב. אני מצטרף. הרעיון שנבחר הוא הליכת שלום שתעבור בין ישובים של יהודים ושל ערבים ושתשלב בין שתיקה ומדיטציה למפגשים ודיאלוג של אנשים עם כאבם ועם כאבו של הזולת. דברים דומים נעשו בעולם הבודהיסטי (למשל בקמבודיה של החמר רוז') ואנחנו רצינו להיעזר במסורת הזו על מנת להביע מסר של אי-אלימות ופתיחת לבבות. אני, שרק חודשיים לפני כן דחיתי בקשה להיות פעיל בתובנה – רציתי שבמקום הזה יישמר לי ראש קטן – מוצא את עצמי נסחף לחלוטין לארגון ההליכה יחד עם עוד תשעה חברים. תשעה חודשים הכנו אותה ובמרס 2002, אחרי הפיגוע במלון פארק בנתניה וערב מבצע חומת מגן יצאנו מיפו לשמונה ימי הליכה עד ירושלים. מנינו 30 איש. הרבה אנשים כעסו עלינו או חשבו שאנחנו הזויים לחלוטין. והיו גם מי שהיו בטוחים שכשנישן ביער בלי אבטחה החמאס יגיע ויטבח בנו. מיום ליום מספרנו גדל ובסופו של דבר השתתפו בהליכה זו מאות אנשים. מההליכה נולדה עמותת "שביל זהב" שהמשיכה בהליכות ופעילויות דומות. לאחר מספר שנים הפרוייקט החשוב הזה גווע וכיום שביל זהב איננה פעילה יותר. בין שלל הסיבות לגוויעה הזו היא הקושי של אנשים לחבר בין המעשה הרוחני לאקטיביזם חברתי...

כשארגנו את ההליכה הראשונה, חברה שלי שהיתה סטודנטית לרפואה ועבדה בטר"ם (מרכז לרפואת חרום בירושלים) פנתה למי שהקים את טר"ם, דויד אפלבאום, והוא - אדם דתי, אולי "ימני" - תרם לנו ציוד רפואי. שנה וחצי אחר כך נהרגו דויד וביתו נאוה בפיגוע בקפה הלל בירושלים. זה היה ערב נישואיה של נאוה.

2001-2004. אני אחד המנהלים של בי"ס מגע להכשרת מטפלי שיאצו. אני, שכאמור לא אוהב את הניסיון לקיים חיים "נורמליים" בעזרת הצבת מאבטחים בכל מקום ציבורי, תוהה מה יקרה קודם: שהתלמידים יבקשו מאבטח בכניסה לבית הספר או שחס וחלילה יקרה אצלנו פיגוע. משום מה אף תלמיד לא מעלה את הסוגיה והפלסטינאים היחידם שמגיעים אלינו עושים זאת על מנת לקבץ נדבות או לבקש כוס מים. לפעמים, כשאני מעביר שיעורים באולם של בית הספר אני מדמיין איך מישהו עומד מחוץ לאולם ודרך החלון יורה עלינו.

מרץ 2003. מלחמת המפרץ השניה מתחילה. באפריל אמור להגיע לארץ מייסד הקיטאידו קן ווייט. בריטיש איירווייס מבטלים את הטיסות לארץ, ישראל היא מקום של סכנה. אבל קן בלי לחשוב פעמיים קונה כרטיס חדש באל-על. בסופו של דבר נאלצנו לדחות את הביקור כי הקיבוץ בו הזמנו מקומות לינה לסדנה ראה הזדמנות עסקית בכל התל אביבים שחיפשו מקלט למקרה שעירם תותקף.

מתישהו בתקופה הזו אירעה הפעם הראשונה בה מאבטח של משרד ראש הממשלה חמוש ברובה ניגש אלי כשהלכתי ברחוב עם הבו שלי (מקל עץ באורך 180 ס"מ) ושאל אותי מה אני מחזיק. עניתי שהנשק שלי ארוך יותר משלו והמשכתי ללכת. מתישהו בתקופה הזו התחילו מאבטחים של הכנסת להטריד אותנו בזמן האימונים שלנו בגן הורדים שליד הכנסת. בוקר אחד בימי ממשלת שרון, כשהתאמנתי לבד בגן לא רחוק ממנחת המסוקים של הכנסת, ניגש אלי מאבטח והורה לי להסתלק מהמקום בגלל אישיות רמת מעלה שעמדה לנחות שם במסוק. את האימון הראשון שלי בגן הורדים עשיתי ב-1993 והגן נהיה הדוג'ו הביתי שלי שהתאמנתי בו כל יום. "תמסור לו שאני הייתי כאן קודם", אמרתי למאבטח אבל הסתלקתי.

2003 או 2004. כריס מקאליסטר, מטפל שיאצו בריטי שחי בשבדיה הוא אחד המורים ש"מגע" מזמינים להעביר סדנאות בארץ. משום מה הוא לא משיב למיילים שאני שולח לו ולכן אני מתקשר אליו על מנת לתאם ביקור נוסף בארץ. הוא אומר לי שהוא לא רוצה לבוא. שיש הרבה ביקורת בשבדיה על מה שישראל עושה בשטחים ושחברים שלו יכעסו אם יבוא ללמד בארץ. חרם. אני מציע לו שנשלב בביקור שלו גם סדנה עם פלסטינאים והוא אוהב את הרעיון. אני יוצר קשר עם בחור צעיר מהמכללה האמריקאית בבית לחם ומתאם איתו סדנה שכריס יעביר לתלמידות בית הספר לאחיות. הכל סגור ומסודר אבל כמה ימים לפני מועד הסדנה הבחור מבית לחם מודיע לי על ביטול מסיבות לא ברורות. "תבואו בכל זאת", הוא מזמין וכריס ואני נוסעים במונית עד למחסום העפר בין הר גילה לבית ג'אלה. אנחנו חוצים את המחסום ברגל ואני נכנס לטריטוריה פלסטינאית שאסור לי להיות בה.

23 לפברואר 2004. בניה צוקרמן, הבן של אילת ומויש צוקרמן, נהרג בפיגוע בקו 14 בירושלים. האוטובוס התפוצץ מול גן הפעמון כמה מאות מטרים מבי"ס מגע שבו אילת ואני מלמדים. שנינו היינו בבית הספר כשפתאום מויש הופיע והסתגר עם אילת באחד החדרים. בניה היה בסוף כיתה י"ב ואילת, שהיתה מראשוני הקיטאידו בארץ, רצתה שכחלק מההתכוננות שלהם לצבא הוא ועוד שני חברים יגיעו לאימונים אצלי. נפגשנו להתאמן שלוש פעמים.

סוכות 2005. אני משתתף בקורס מדיטציה של עמותת תובנה בהנחיית שאילה קת'רין בקיבוץ מגן שבמועצה האזורית אשכול. באחד הלילות האחרונים של הקורס מעיר אותי רעש מסוקים שטסים מעלינו. בבוקר יש גם קולות של הפגזות – מבצע של צה"ל בעזה. בלילה האחרון של הקורס אנחנו יושבים באולם המדיטציה. לפתע נשמע רעם אדיר – קסאם נחת לא רחוק מהקיבוץ. אולם המדיטציה כמרקחה, לאט לאט השקט חוזר.

ינואר 2006. באחת ההפגנות שאני משתתף בהן נגד החומה בבילעין אני מפריע לחיילי צה"ל להפריע להפגנה. באופן ספונטני אני משתמש שם בתרגילי קיטאידו. כתבתי על זה ושלחתי לתלמידי ולמורי הקיטאידו האחרים. רוב התגובות שקיבלתי בחזרה היו ביקורתיות.

קיץ 2006. ישראל פותחת במלחמת לבנון השניה ואני נוסע לסדנאות הקיטאידו במניל. כל השבועיים בצרפת אני בדיכאון ובפחד. יודע שהמלחמה הזו חסרת הצדקה, פוחד על אחי ועל אחד התלמידים שלי שגויסו למילואים.

אוגוסט 2006. צ'ארלס ופטרישיה ז'נו שאמורים להנחות קורס מדיטציה של עמותת תובנה מבטלים את הגעתם בגלל המלחמה.

סתיו 2006. זוהר לביא ונת'ן גלייד שהיו בין המארגנים של ההליכה הראשונה, הקימו את סנגההסווה שמשלבת בין תרגול מדיטציה, חקירה עצמית ואקטיביזם חברתי. אחרי מספר פרוייקטים עם מצורעים וחידוש יערות הם מגיעים לארץ לפעילות עם מוסקי זיתים פלסטינאים. אני משתתף בפעילות הזו והיא – שוב – משפיעה עלי באופן עמוק.

27/12/2008 רקפת ואני מנחים יום תרגול של מדיטציה ותנועה בתל אביב. הייתה סדנה נפלאה, אנשים יצאו זורחים, אני נהניתי. אחר כך אני מגיע למפגש משפחתי של חנוכה. כשאנחנו יוצאים משם בשעה 21:00 אמא שלי מבקשת להדליק את החדשות לשמוע רדיו. משהו בקול שלה נשמע לי מוזר. "220 הרוגים פלסטינים בתקיפות חיל האוויר בעזה...", נפתחות החדשות.

--------------------

אני רוצה להוסיף כאן כמה שורות שלא כתבתי אז. בחיים בארץ, הציבורי והלאומי פולשים אל האישי שוב ושוב. יש בכך ברכה, שכן הפלישות הללו מראות למי שמעוניין בכך שהאישי לא באמת נבדל מהציבורי. התרגול הרוחני שלנו לא צריך להישאר מסוגר וממודר מהחיים שלנו במרחב הלאומי והחברתי.

בילדותי שאלתי פעם את הורי (נסענו באוטו, אני הייתי במושב האחורי) למה מי שיש לו מיליון שקל ממשיך לעבוד. בשביל מה הוא צריך שיהיו לו עוד מיליון שקלים. אני חושב שרובנו בתובנה הם סוג של מיליונרים. זכינו לקבל כל כך הרבה מהתרגול העמוק והחכם של הדהארמה. הרצון להמשיך לתרגל, להתפתח, לרפא את הכאבים שלנו ולפתוח את התודעה הוא טבעי והוא לגמרי במקום. אבל אולי במקביל לכך, הגיע הזמן שנהיה גם פזרנים עם כל העושר שצברנו כדי שהחברה שלנו תוכל להינות ממנו.

הבלוג של אביב טטרסקי -   www.notes.co.il/aviv