Alone with Others

Stephen Fulder
Dharma type: 
שיחות דהרמה
Dharma talk language: 
English
Dharma talk Quality: 
high quality
Tags: 

More information about this audio:

Talk name: 
Alone with Others
Teacher name: 
Stephen Fulder
Retreat name: 
Life Issues as an Opportunity
Year: 
2016
Talk number: 
1

 

תרגום השיחה:

לבד עם אחרים

נושא השיחה זהה לכותרת של ספרו של סטיבן באצ'לור; אני לוקח את הכותרת שלו והיא – לבד עם אחרים.

האמת היא שזה מאוד בסיסי לנושאים שאנחנו עומדים להעלות כאן, בקורס הזה, לקיים דהרמה או מבט בודהיסיטי אודות נושאים כמו פוליטיקה, קונפליקט, כסף או עבודה, שכולם קשורים בעולם החברתי. במידה מסוימת, תכופות הדהרמה עסוקה מדי באינדיבידואל, במיוחד בעולם המערבי. כאילו אנחנו זקוקים לעבוד קשה על ה – self (עצמי)  כדי לפרוץ, כדי להיות חופשיים ואנחנו שוכחים שאנחנו יצורים חברתיים. לכולנו יש ממדים חברתיים משמעותיים מאוד.

אנחנו עשויים על ידי אחרים ומאחרים, במילים אחרות אנחנו לא דבר בפני עצמו, כולנו עשויים מאחרים ועל ידי אחרים כך, שכל מילה, אנחנו יודעים שהיא מאחרים, כל מחשבה שאנחנו חושבים באה מאחרים; המולקולות בגופנו מגיעות, לא מבני אנוש אחרים אלא מחומרים בעולם, מהכוכבים והשמש. אנחנו לגמרי עשויים ממשהו אחר. ה – DNA  שלנו לא שלנו, הוא בא מאחרים, הכל בא מאחרים. אנחנו גם מחזיקים כמות גדולה של הנחות ואמיתות, בהן אנחנו מאמינים ועובדות על העולם, כשכל אלה מגיעים מאחרים. למעשה, לא המצאנו כלום ואנחנו מאמינים בזה להיות אמת. הזהות החברתית שלנו היא חלק עצום בזהות האישית שלנו, אז אנחנו נבנים מאחרים.

הסיפור שאני אוהב לספר, כי הוא היה כל כך משמעותי עבורי בילדותי, הוא מאחד הספרים הנהדרים שקראתי, ואני חושב שסיפרתי על זה בעבר, הספר של רודיארד קיפלינג, הסיפור על מוגלי, ספר הג'ונגל. זה היה מאוד חזק עבורי. קראתי את זה בגיל 6 או 7 בגרסה ישנה, אולי ספר בן 100 והיה מדהים עבורי לחשוב שמוגלי חשב שהוא זאב כי ההורים שלו היו זאבים. זה אומר שאני חושב שאני סטיבן כי ההורים שלי עשו אותי כך ואני חושב שזה נכון, שאני סטיבן. זה לא נכון, זה סתם. זה לגמרי סתם. בגלל שההורים שלי עשו אותי כך אני חושב שאני כך, בגלל שמוגלי גודל על ידי זאבים, הוא חושב שהוא זאב, הכל סתם. אנחנו עשויים מאחרים.

הכלב שלי ממש חושב שהוא אדם. כן, כי מאז שהיה גור הוא היה אתנו, הוא חלק מהמשפחה אז הוא חושב שהוא בן אדם. אנחנו צריכים את זה, אנחנו לא יכולים להיות לבד. הדהרמה של שמונת התנאים, ארבעה מהם הם תנאים חברתיים, כלומר קבלה, אנחנו רוצים קבלה ולא דחייה, אנחנו רוצים הערכה והאהבה, לא כעס, שנאה וחוסר הערכה. זה בסיסי, זה בסיסי מאוד, גם לכל החיות אחרות. מהי נמלה לבדה? רק גוף שנזרק, נמלים צריכות להיות יחד כאורגניזם אחד. אז אנו עשויים מאחרים; הישות הזו היא קהילה; כל אחד מאתנו הוא הקהילה, לא אינדיבידואל. אנו עשויים מקהילה.

אנו עשויים להרגיש שזה קצת מדכא ובעייתי, במיוחד כשאנו מביטים מסביב וצריכים לומר – מה? אני חלק מהחברה הזו, עם נתניהו כבוס וזה אומר שאני חלק מזה? ואנו מרגישים די מיואשים שאם אני בנוי מכל זה אז אני הדבר הזה וזו בעיה אמתית. וזו אכן בעיה אך למרבה המזל, יש לנו את הכוח להיות שונים. למרות שאנו נבנים מאחרים, יש לנו גם חופש. והעצמי, הכל מאוד דינמי, אז אנו נבנים ועדיין נבנים מאחרים אך העצמי הדינמי הוא חופשי ליצור את האמת והדרך שלו בחיים. יש בנייה אך היא לא סגורה כי אנחנו לא מכונות אלא בני אדם.

אנו יכולים לבחור, אנו יכולים להשתנות אנו יכולים לדעת כשאנו עוברים שטיפת מוח. יש לנו חופש לעמוד מחוץ לעדר אז שני הדברים פועלים בו זמנית – המשיכה של העדר והכוח להיות שונה ולעמוד נגד העדר או התודעה העדרית. ואנו יכולים להיות לבד ולא להיות בודדים.

רק לפני חודש כשהייתי בבריטניה שוחחתי עם אישה סקוטית, נזירה טיבטית מזה 20 שנה, אני מכיר אותה היטב, היא חברה טובה והיא עברה לגור באי בשם ג'ורה, ליד סקוטלנד, אי סקוטי, שבו יש רק 100 איש שלעולם לא רואים זה את זה. יש 100 איש הגרים לבד, לכל אחד בבית שלו, אין אפילו חנות ראויה, עליהם לתפוס סירה אם הם רוצים לקנות לחם. היא גרה באי הזה. ושאלתי אותה - האם את מרגישה בדידות אי פעם? והיא אמרה – "מילה כזו לא קיימת באוצר המילים שלי". זה אומר שהיא לא מרגישה בודדה על אף שהיא לבד, כי בדרך מסוימת היא עדיין מקושרת ליקום כולו. אז אנחנו יכולים להיות נפרדים מהעולם החברתי ועדיין לא להיות בודדים. זה תלוי בנו.

יותר מכך, אנחנו זקוקים ללכת נגד הזרם; אנחנו חייבים לעשות את זה מפני שבמידה מסוימת, עם אנחנו הולכים עם הזרם, זה תמיד מסיט אותנו לנורמות הסמסרה, מאחר ובצע, שנאה ואשליה הם המאגרים הגדולים של הסמסרה;  תשוקה ואני צריך ואני רוצה ואני מעוניין וכסף והצלחות ואשליות אין סוף; אין סוף אשליות שמוחזקות כאמת על ידי החברה. ואם אנחנו רוצים להיות חופשיים, אנו חייבים ללכת נגד הזרם; אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ללכת עם הזרם. כמו הפתגם – רק דגים מתים הולכים עם הזרם. אנחנו ממש זקוקים לכך מאחר ועקיבה אחר האמת, כדי להיות רציניים בקשר לחיינו, אנחנו צריכים להביט על דברים באופן רענן וזה אומר לא אוטומטית להאמין למה שאומרים לנו, ולאן שכולם הולכים, ולפעמים להיות יותר אקטיביים, ולקחת כיוון אחר. במיוחד אם אנחנו מרגישים שהכיוון מוליך אותנו לתנועה לא חכמה או לא בריאה.

למשל, ההיסטריה במהלך המלחמה עם עזה, כשהיה נראה שכל המדינה נתפסה בקדחת של הצדקה. אנחנו צודקים, אנחנו צודקים, יש קדחת של הצדקה, אנחנו עושים את הדבר הנכון. כולם, איש לא יכול היה לעמוד נגד זה וגם מי שחשב אחרת, לא ידעו מה לומר, כולם תומכים באלימות. אז לפעמים אנחנו צריכים לומר, רגע, אני לא עומד להיתפס בזרם. לפעמים נאמר כן, אני בסדר עם זה אך אנחנו צריכים להיות חופשיים מספיק כדי שנוכל לעמוד נגד הזרם, אם יש בכך צורך.

גם כאן יש לי סיפור מחיי אישיים. אבי, עזב את גרמניה ב- 1931 או 1932, מוקדם מאוד עם עליית המפלגה הנאצית, המשטר הנאצי, כשעדיין לא הייתה רדיפת יהודים, אך, הוא אמר שכאשר חברי הוותיקים מבית הספר, לא דיברו איתי ועברו למדרכה השנייה, כדי שלא ייפגשו בי ברחוב, ידעתי שזה הזמן לעזוב והוא עזב לאנגליה. הוא עזב את המדינה לצמיתות. זה היה מאוד חכם מצדו לומר. אני בטוח שאני פה בזכות זה, אני בטוח שלא הייתי אם הוא לא היה עושה את זה. הוא היה חכם מספיק לראות שהוא חייב ללכת. הוא עמד נגד הזרם.

במובן הרחב יותר של הבודהה הדרמה, זה יכול להישמע די מטורף – "נגד הזרם". הבודהה דהרמה עצמה ובמידה, כל התרגולים הרוחניים, המעמיקים, האותנטיים, הם באופן טבעי נגד הזרם. הם פשוט כך כי זו שפה עמוקה, שהשיח החברתי אינו חולק (שותף לה), הוא לא מגיע אליה. כל תרגול רוחני מעמיק יוביל אותנו לנגד הזרם ולרוב יוביל לחכמה מטורפת (Crazy Wisdom, זה מושג גדול בתרגול הטיבטי). לבודהה עצמו הייתה חכמה מטורפת. כשאנשים שאלו אותו מה לעשות עם קונצנזוס חברתי, הוא היה אומר – זו שאלה שאינך יכול לשאול, או שהוא היה שותק, אומר זו השאלה הלא נכונה או בדוק וראה את התשובה בעצמך, אני לא נותן לך תשובה - כי הוא הגיע ממקום אחר. הדיאלוגים של כל המורים הרוחניים, קרישנה מורטי, ניסארגדטה המהרג'ה, לא משנה מי, הבודהה, הם מגיעים ממקום אחר וזו חכמה מטורפת שם, ביחס לחברה. אז אנחנו ממש צריכים להיות שם, אם אנחנו רוצים להיות אותנטיים.

וזה אתגר כי אנחנו צריכים להיות מלאי ביטחון על מנת לעמוד נגד הזרם. זה דורש ביטחון והתרגול שלנו נותן לנו ביטחון לא רק כי אנו יושבים ישיבה חזקה, שלושת רבעי שעה על הישבן, על הכרית, לא רק זה. הביטחון מגיע מכך שאנו רואים את האמת, את האמת שלנו ואנחנו לא בורחים ממנה. אז כשאנו עומדים פנים אל פנים עם האמת, אנו מקבלים ביטחון; האמת לגבי איך הדברים באמת. אנו מקבלים תמיכה מכך.

לעיתים, אנו זקוקים לביטחון על מנת ממש לעמוד נגד הזרם ולהתנגד. הבודהיזם אינו עוסק בהיות פסיבי, להרים ידיים, כי אני צריך להיות נחמד. הלימוד הבודהיסטי לא צריך להיות נחמד. למורה המדיטציה הראשון שהגיע לישראל להעביר רטריט, ב- 1980 או משהו כזה, ג'ון קולמן, היה שלט על הדלת שאמר – קונפרונטציה אך לא קונפליקט. זאת אומרת, אנחנו צריכים להיות מוכנים לומר – לא זה. זה לא. בבעיות אתיות, אם אנחנו מחליטים שמשהו הוא שגוי או שמשהו או טיפשי או שאנשים פוגעים בעצמם או אחרים, או בורות, אנחנו צריכים לעמוד ולומר את האמת שלנו ולפעמים זה דורש קונפרונטציה. לא תמיד להיות נחמד, הבודהה לא תמיד היה נחמד אך לעולם לא אלים. לעולם לא קונפליקט, אך כן, לפעמים לקום ולומר "לא". או לקום ולומר אני לא עובד פה יותר, זו חברה לא אתית; לעמוד בחדר הישיבות של הוועד המנהל ולומר – "חברים, לא". לפעמים צריך לעשות את זה. המסע הרוחני הוא מעט ממסעו של גיבור. גיבור או גיבורה. לפעמים צריך את הכוח הזה, לומר זה מסע של גיבור, זה שאני יוצא אליו, כמו אודיסאוס. "אני צריך לעזוב את הבית שלי, לעזוב את מה שבטוח, אני צריך לעזוב את מה שהחברה אומרת ומה שההורים שלי אומרים לי ואני צריך לעקוב אחר האמת שלי והשמחה שלי". ולפעמים זה דורש אומץ להיות קצת גיבור או גיבורה. וזה חלק ממסע השחרור. הבודהה עשה את זה בגדול; הוא עזב את משפחתו, אביו, הארמון שלו, המלכות, היות נסיך, הוא לבש סמרטוטים, הרעיב את עצמו והסתובב ברחובות בחיפוש אחר האמת.

בדומה, אברהם אבינו – לך לך. שובר את הפסלים, האייקונים, שזה אומר האייקונים  של החברה. היום וודאי היה שובר כסף, במערב. ישו בדומה, היה הופך שולחנות של כסף. גם הוא שבר את האייקונים, פסלים של זמנו. .אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעשות את זה ומילותיו האחרונות של הבודהה לפני שמת, מילותיו האחרונות, היו בקשר לזה – היו אי לעצמכם. והוא התכוון לכך, מהקונטקסט זה די ברור, לכו אחר האמת שלכם. וזה אולי הדבר הכי טוב שניתן לומר למישהו  לפני שהוא מת – לכו בעקבות האמת שלכם ותרגלו ברצינות. אז "היו אי" זה כמו היו חופשיים בעולמכם ועמדו חזקים באמת שלכם ועצמאיים. אוטונומיים. למרבה המזל, כשאתם עושים את זה, אתם מוצאים שאינכם לבד, כמו הנזירה הזו אנני, בסקוטלנד, כי כשאתם עומדים לבד, ואינכם הולכים אחר החברה, אתם עדיין מוצאים את עצמכם מוחזקים על ידי העולם. אינכם באמת לבד כי אינכם יכולים להיות, אז כשתלכו בעקבות האמת שלכם תמצאו שאינכם לבד כי כל העולם כולו אתכם שם בכל מקרה.

אז אתם מוחזקים על ידי העולם ואולי ביחס לחברה או לנורמות של החברה, אולי אני לבד או מרגיש לבד כי אני לא הולך לפי הנורמות או המוסכמות, אך כל העולם אתכם, משמעו שאתם מרגישים, שייכות; שייכים לעולם. העולם שייך לכם, כל חתול, כל כלב. החתול אינו מתקשר לפי נורמות, אך החתול אתכם ואתם אתו אז מה הבעיה? אתם שייכים זה לזה, החיות, הצמחים והעצים תמיד אתכם, אתם חלק מהעולם אז במקום להיות תלויים בקבוצה, אפשר להיות פחות תלויים ויותר במערכת יחסים עם מעגל גדול יותר של קשר. אז אתם לא מרגישים לבד כי אתם מרגישים שהעולם אתכם ואתם עם העולם אז זה כמו אי; היו אי לעצמכם אך למעשה כל האיים מחוברים, תחת פני הים.

עם זאת, במסע אנחנו חייבים להיות ריאליסטים ולהבין שאיננו יכולים להיות לגמרי לבד, במסע הזה ובמקום החברה, עם המוסכמות שלה והקשיים עם החברה, אנו זקוקים שתהיה לנו סנגהה. לפחות לפעמים במהלך המסע, הסנגהה מאוד עוזרת לנו. במילים אחרות, אנו בוחרים סנגהה, שמאפשרת לנו לתרגל ושמתעניינת באמת. זו ההגדרה של זה, של סנגהה. למשל, אולי בקורס הזה, בקבוצה הזו שיושבת בחדר הזה, ייתכן ואיננו מכירים זה את זה כלל וגם בסוף הקורס, אולי כלל לא נכיר זה את זה וזה בסדר כי מה שקורה פה, בחדר הזה, הוא שאנחנו הופכים לסנגהה ומשמעות הסנגהה היא שאנו תומכים בחיפוש האמת של כל אחד מאתנו. אנו תומכים זה בזה בחיפוש אחר האמת. אנו באותו כיוון וזה יותר הרבה יותר חשוב מהאם אנו יכולים לשבת בפאב זה עם זה או האם אנו מכירים את סיפורי החיים זה של זה או לא. זה חשוב יותר שיש לנו קשרים עם אנשים שגם הם במסע, אנשים Like minded, עם מיינד דומה, שיש להם אותו מיינד, אותה תחושת מסע יחד. ואנו בהחלט זקוקים לזה, בנקודה מסוימת, אולי לא לתמיד, אך בהחלט קשה מאוד ללכת במסע הזה לגמרי לבד. אולי בלתי אפשרי. במיוחד נגד נורמות, שהן בכיוון השני, אנו זקוקים לתמיכת הסנגהה.

אננדה שאל את הבודהה, אמר לבודהה – "אני מבין כעת הסנגהה חשובה. סנגהה היא לפחות חצי מהחיים הרוחניים".

הבודהה אמר – "לא, לא, אל תגיד את זה אננדה. זה כל החיים הרוחניים".

וזה קשור למה שאמרתי בהתחלה, שאנו חושבים שאנחנו אוטונומיים, לחלוטין כמו קופסה, כי לעצמי יש את האשליה הזו – אני קופסה ואני מביט מחוץ לקופסה אל העולם. אך אנחנו לא קופסה, אנחנו עשויים מאחרים ולכן הסנגהה קריטית, חשובה, כי אז הכיוון שלנו, אנחנו עשויים מאחרים, הסנגהה הופכת אותנו לבודהה כמו שטיך נהאט האן אמר – הסנגהה היא הבודהה. זה הדגש הייחודי שלו, שהסנגהה היא הבודהה אך הוא רק אומר לנו את חשיבות הסנגהה, כזו שמעצבת אותנו ותומכת במסע שלנו, מעצבת אותנו לצורה שונה מהנורמות של העולם החברתי; בונה אדם שונה.

אנחנו עוזרים זה לזה על מידול (מודלינג) של הדהרמה זה לזה, על ידי הפיכה למודל זה לזה למהי הדהרמה. אולי אנחנו לא יודעים את השמות זה של זה, כמובן שיש טוב וחביבות (kindness) אבל אולי אנחנו לא חברים,  אני יודע שלפעמים זה חסר בקורסים האלה;  אנשים אמרו את זה - אין לי תחושת סנגהה, אך צריך להבין את משמעות הסנגהה באופן עמוק יותר. סנגהה היא התחושה שאנו מחזיקים את נקודת הראות זה של זה, לא החזקה של העצמי זה של זה כחברים. אנחנו עוזרים לנקודת הראות זה של זה, תומכים בנקודת הראות של חופש, זו סנגהה. זה יעיל להרהר בכך ולהרהר בכמה עבור כל אחד מאיתנו, כמה אני מוכן ללכת נגד הזרם, כמה יש לי סנגהה או שאין לי סנגהה שתתמוך בי, כמה אומץ וביטחון יש לי לעמוד באמת שלי, בלי קשר לכך שכולם הולכים בכיוון השני.

אלה שאלות מאוד חשובות, אלה שאלות שאני זוכר מהנעורים שלי ושנות ה – 20, זה היה מאוד נוכח והייתי מורד אמיתי. השיער שלי הגיע עד למטה עוד לפני שמישהו חשב בכלל על שיער ארוך. לא נתנו לי להיכנס לדיסנילנד באמריקה. אמרו לי שאנשים עם שיער כזה לא יכולים להיכנס לכאן, זה היה בערך ב- 1966-67. הייתי מההיפים המקוריים, הראשונים, ממש הלכתי נגד הזרם ונהניתי; היה נהדר ללכת נגד הזרם. זה לא כל כך, אם מרגישים את האמת שלך והאמת שלי הובילה אותי נגד הזרם, אז הייתי בסדר עם זה, בגלל האמת שהייתה ברורה לי מתוכי באותו זמן, אודות המציאות וכך יכולתי לעמוד נגד הזרם באופן די קיצוני.

זה מה שרציתי לומר, תודה. לבד עם אחרים

נושא השיחה הוא באותה הכותרת של ספרו של סטיבן באצ'לר; אני לוקח את הכותרת שלו והיא – לבד עם אחרים.

האמת היא שזה מאוד בסיסי לנושאים שאנחנו עומדים להעלות כאן, בקורס הזה, לקיים דהרמה או מבט בודהיסיטי אודות נושאים כמו פוליטיקה, קונפליקט, כסף או עבודה, שכולם קשורים בעולם החברתי. במידה מסוימת, תכופות עסוקה מדי הדהרמה באינדיבידואל, במיוחד בעולם המערבי. כאילו אנחנו או אני זקוק ל – self (עצמי) בעבודה קשה כדי לפרוץ, כדי להיות חופשי ואנחנו שוכחים שאנחנו יצורים חברתיים. לכולנו יש ממדים חברתיים משמעותיים מאוד.

אנחנו עשויים על ידי אחרים ומאחרים, במילים אחרות אנחנו לא דבר בפני עצמו, כולנו עשויים מאחרים ועל ידי אחרים כך, שכל מילה, אנחנו יודעים שהיא מאחרים, כל מחשבה שאנחנו חושבים באה מאחרים; המולקולות בגופנו מגיעות, לא מבני אנוש אחרים אלא מחומרים בעולם, מהכוכבים והשמש. אנחנו לגמרי עשויים ממשהו אחר. ה – DNA  שלנו לא שלנו, הוא בא מאחרים, הכל בא מאחרים. אנחנו גם מחזיקים כמות גדולה של הנחות ואמיתות, בהן אנחנו מאמינים ועובדות על העולם, כשכל אלה מגיעים מאחרים. למעשה, לא המצאנו כלום ואנחנו מאמינים בזה להיות אמת. הזהות החברתית שלנו היא חלק עצום בזהות האישית שלנו, אז אנחנו נבנים מאחרים.

הסיפור שאני אוהב לספר, כי הוא היה כל כך משמעותי עבורי בילדותי, הוא מאחד הספרים הנהדרים שקראתי, ואני חושב שסיפרתי על זה בעבר, הספר של רודיארד קיפלינג, הסיפור על מוגלי, ספר הג'ונגל. זה היה מאוד חזק עבורי. קראתי את זה בגיל 6 או 7 בגרסה ישנה, אולי ספר בן 100 והיה מדהים עבורי לחשוב שמוגלי חשב שהוא זאב כי ההורים שלו היו זאבים. זה אומר שאני חושב שאני סטיבן כי ההורים שלי עשו אותי כך ואני חושב שזה נכון, שאני סטיבן. זה לא נכון, זה סתם. זה לגמרי סתם. בגלל שההורים שלי עשו אותי כך אני חושב שאני כך, בגלל שמוגלי גודל על ידי זאבים, הוא חושב שהוא זאב, הכל סתם. אנחנו עשויים מאחרים.

הכלב שלי ממש חושב שהוא אדם. כן, כי מאז שהיה גור הוא היה אתנו, הוא חלק מהמשפחה אז הוא חושב שהוא בן אדם. אנחנו צריכים את זה, אנחנו לא יכולים להיות לבד. הדהרמה של שמונת התנאים, ארבעה מהם הם תנאים חברתיים, כלומר קבלה, אנחנו רוצים קבלה ולא דחייה, אנחנו רוצים הערכה והאהבה, לא כעס, שנאה וחוסר הערכה. זה בסיסי, זה בסיסי מאוד, גם לכל החיות אחרות. מהי נמלה לבדה? רק גוף שנזרק, נמלים צריכות להיות יחד כאורגניזם אחד. אז אנו עשויים מאחרים; הישות הזו היא קהילה; כל אחד מאתנו הוא הקהילה, לא אינדיבידואל. אנו עשויים מקהילה.

אנו עשויים להרגיש שזה קצת מדכא ובעייתי, במיוחד כשאנו מביטים מסביב וצריכים לומר – מה? אני חלק מהחברה הזו, עם נתניהו כבוס וזה אומר שאני חלק מזה? ואנו מרגישים די מיואשים שאם אני בנוי מכל זה אז אני הדבר הזה וזו בעיה אמתית. וזו אכן בעיה אך למרבה המזל, יש לנו את הכוח להיות שונים. למרות שאנו נבנים מאחרים, יש לנו גם חופש. והעצמי, הכל מאוד דינמי, אז אנו נבנים ועדיין נבנים מאחרים אך העצמי הדינמי הוא חופשי ליצור את האמת והדרך שלו בחיים. יש בנייה אך היא לא סגורה כי אנחנו לא מכונות אלא בני אדם.

אנו יכולים לבחור, אנו יכולים להשתנות אנו יכולים לדעת כשאנו עוברים שטיפת מוח. יש לנו חופש לעמוד מחוץ לעדר אז שני הדברים פועלים בו זמנית – המשיכה של העדר והכוח להיות שונה ולעמוד נגד העדר או התודעה העדרית. ואנו יכולים להיות לבד ולא להיות בודדים.

רק לפני חודש כשהייתי בבריטניה שוחחתי עם אישה סקוטית, נזירה טיבטית מזה 20 שנה, אני מכיר אותה היטב, היא חברה טובה והיא עברה לגור באי בשם ג'ורה, ליד סקוטלנד, אי סקוטי, שבו יש רק 100 איש שלעולם לא רואים זה את זה. יש 100 איש הגרים לבד, לכל אחד בבית שלו, אין אפילו חנות ראויה, עליהם לתפוס סירה אם הם רוצים לקנות לחם. היא גרה באי הזה. ושאלתי אותה - האם את מרגישה בדידות אי פעם? והיא אמרה – "מילה כזו לא קיימת באוצר המילים שלי". זה אומר שהיא לא מרגישה בודדה על אף שהיא לבד, כי בדרך מסוימת היא עדיין מקושרת ליקום כולו. אז אנחנו יכולים להיות נפרדים מהעולם החברתי ועדיין לא להיות בודדים. זה תלוי בנו.

יותר מכך, אנחנו זקוקים ללכת נגד הזרם; אנחנו חייבים לעשות את זה מפני שבמידה מסוימת, עם אנחנו הולכים עם הזרם, זה תמיד מסיט אותנו לנורמות הסמסרה, מאחר ובצע, שנאה ואשליה הם המאגרים הגדולים של הסמסרה;  תשוקה ואני צריך ואני רוצה ואני מעוניין וכסף והצלחות ואשליות אין סוף; אין סוף אשליות שמוחזקות כאמת על ידי החברה. ואם אנחנו רוצים להיות חופשיים, אנו חייבים ללכת נגד הזרם; אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ללכת עם הזרם. כמו הפתגם – רק דגים מתים הולכים עם הזרם. אנחנו ממש זקוקים לכך מאחר ועקיבה אחר האמת, כדי להיות רציניים בקשר לחיינו, אנחנו צריכים להביט על דברים באופן רענן וזה אומר לא אוטומטית להאמין למה שאומרים לנו, ולאן שכולם הולכים, ולפעמים להיות יותר אקטיביים, ולקחת כיוון אחר. במיוחד אם אנחנו מרגישים שהכיוון מוליך אותנו לתנועה לא חכמה או לא בריאה.

למשל, ההיסטריה במהלך המלחמה עם עזה, כשהיה נראה שכל המדינה נתפסה בקדחת של הצדקה. אנחנו צודקים, אנחנו צודקים, יש קדחת של הצדקה, אנחנו עושים את הדבר הנכון. כולם, איש לא יכול היה לעמוד נגד זה וגם מי שחשב אחרת, לא ידעו מה לומר, כולם תומכים באלימות. אז לפעמים אנחנו צריכים לומר, רגע, אני לא עומד להיתפס בזרם. לפעמים נאמר כן, אני בסדר עם זה אך אנחנו צריכים להיות חופשיים מספיק כדי שנוכל לעמוד נגד הזרם, אם יש בכך צורך.

גם כאן יש לי סיפור מחיי אישיים. אבי, עזב את גרמניה ב- 1931 או 1932, מוקדם מאוד עם עליית המפלגה הנאצית, המשטר הנאצי, כשעדיין לא הייתה רדיפת יהודים, אך, הוא אמר שכאשר חבריו הוותיקים מבית הספר, לא דיברו איתי ועברו למדרכה השנייה, כדי שלא ייפגשו בי ברחוב, ידעתי שזה הזמן לעזוב והוא עזב לאנגליה. הוא עזב את המדינה לצמיתות. זה היה מאוד חכם מצדו לומר. אני בטוח שאני פה בזכות זה, אני בטוח שלא הייתי אם הוא לא היה עושה את זה. הוא היה חכם מספיק לראות שהוא חייב ללכת. הוא עמד נגד הזרם.

במובן הרחב יותר של הבודהה הדרמה, זה יכול להישמע די מטורף – "נגד הזרם". הבודהה דהרמה עצמה ובמידה, כל התרגולים הרוחניים, המעמיקים, האותנטיים, הם באופן טבעי נגד הזרם. הם פשוט כך כי זו שפה עמוקה, שהשיח החברתי אינו חולק (שותף לה), הוא לא מגיע אליה. כל תרגול רוחני מעמיק יוביל אותנו לנגד הזרם ולרוב יוביל לחכמה מטורפת (Crazy Wisdom, זה מושג גדול בתרגול הטיבטי). לבודהה עצמו הייתה חכמה מטורפת. כשאנשים שאלו אותו מה לעשות עם קונצנזוס חברתי, הוא היה אומר – זו שאלה שאינך יכול לשאול, או שהוא היה שותק, אומר זו השאלה הלא נכונה או בדוק וראה את התשובה בעצמך, אני לא נותן לך תשובה - כי הוא הגיע ממקום אחר. הדיאלוגים של כל המורים הרוחניים, קרישנה מורטי, ניסארגדטה המהרג'ה, לא משנה מי, הבודהה, הם מגיעים ממקום אחר וזו חכמה מטורפת שם, ביחס לחברה. אז אנחנו ממש צריכים להיות שם, אם אנחנו רוצים להיות אותנטיים.

וזה אתגר כי אנחנו צריכים להיות מלאי ביטחון על מנת לעמוד נגד הזרם. זה דורש ביטחון והתרגול שלנו נותן לנו ביטחון לא רק כי אנו יושבים ישיבה חזקה, שלושת רבעי שעה על הישבן, על הכרית, לא רק זה. הביטחון מגיע מכך שאנו רואים את האמת, את האמת שלנו ואנחנו לא בורחים ממנה. אז כשאנו עומדים פנים אל פנים עם האמת, אנו מקבלים ביטחון; האמת לגבי איך הדברים באמת. אנו מקבלים תמיכה מכך.

לעיתים, אנו זקוקים לביטחון על מנת ממש לעמוד נגד הזרם ולהתנגד. הבודהיזם אינו עוסק בהיות פסיבי, להרים ידיים, כי אני צריך להיות נחמד. הלימוד הבודהיסטי לא צריך להיות נחמד. למורה המדיטציה הראשון שהגיע לישראל להעביר רטריט, ב- 1980 או משהו כזה, ג'ון קולמן, היה שלט על הדלת שאמר – קונפרונטציה אך לא קונפליקט. זאת אומרת, אנחנו צריכים להיות מוכנים לומר – לא זה. זה לא. בבעיות אתיות, אם אנחנו מחליטים שמשהו הוא שגוי או שמשהו או טיפשי או שאנשים פוגעים בעצמם או אחרים, או בורות, אנחנו צריכים לעמוד ולומר את האמת שלנו ולפעמים זה דורש קונפרונטציה. לא תמיד להיות נחמד, הבודהה לא תמיד היה נחמד אך לעולם לא אלים. לעולם לא קונפליקט, אך כן, לפעמים לקום ולומר "לא". או לקום ולומר אני לא עובד פה יותר, זו חברה לא אתית; לעמוד בחדר הישיבות של הוועד המנהל ולומר – "חברים, לא". לפעמים צריך לעשות את זה. המסע הרוחני הוא מעט ממסעו של גיבור. גיבור או גיבורה. לפעמים צריך את הכוח הזה, לומר זה מסע של גיבור, זה שאני יוצא אליו, כמו אודיסאוס. "אני צריך לעזוב את הבית שלי, לעזוב את מה שבטוח, אני צריך לעזוב את מה שהחברה אומרת ומה שההורים שלי אומרים לי ואני צריך לעקוב אחר האמת שלי והשמחה שלי". ולפעמים זה דורש אומץ להיות קצת גיבור או גיבורה. וזה חלק ממסע השחרור. הבודהה עשה את זה בגדול; הוא עזב את משפחתו, אביו, הארמון שלו, המלכות, היות נסיך, הוא לבש סמרטוטים, הרעיב את עצמו והסתובב ברחובות בחיפוש אחר האמת.

בדומה, אברהם אבינו – לך לך. שובר את הפסלים, האייקונים, שזה אומר האייקונים  של החברה. היום וודאי היה שובר כסף, במערב. ישו בדומה, היה הופך שולחנות של כסף. גם הוא שבר את האייקונים, פסלים של זמנו. .אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעשות את זה ומילותיו האחרונות של הבודהה לפני שמת, מילותיו האחרונות, היו בקשר לזה – היו אי לעצמכם. והוא התכוון לכך, מהקונטקסט זה די ברור, לכו אחר האמת שלכם. וזה אולי הדבר הכי טוב שניתן לומר למישהו  לפני שהוא מת – לכו בעקבות האמת שלכם ותרגלו ברצינות. אז "היו אי" זה כמו היו חופשיים בעולמכם ועמדו חזקים באמת שלכם ועצמאיים. אוטונומיים. למרבה המזל, כשאתם עושים את זה, אתם מוצאים שאינכם לבד, כמו הנזירה הזו אנני, בסקוטלנד, כי כשאתם עומדים לבד, ואינכם הולכים אחר החברה, אתם עדיין מוצאים את עצמכם מוחזקים על ידי העולם. אינכם באמת לבד כי אינכם יכולים להיות, אז כשתלכו בעקבות האמת שלכם תמצאו שאינכם לבד כי כל העולם כולו אתכם שם בכל מקרה.

אז אתם מוחזקים על ידי העולם ואולי ביחס לחברה או לנורמות של החברה, אולי אני לבד או מרגיש לבד כי אני לא הולך לפי הנורמות או המוסכמות, אך כל העולם אתכם, משמעו שאתם מרגישים, שייכות; שייכים לעולם. העולם שייך לכם, כל חתול, כל כלב. החתול אינו מתקשר לפי נורמות, אך החתול אתכם ואתם אתו אז מה הבעיה? אתם שייכים זה לזה, החיות, הצמחים והעצים תמיד אתכם, אתם חלק מהעולם אז במקום להיות תלויים בקבוצה, אפשר להיות פחות תלויים ויותר במערכת יחסים עם מעגל גדול יותר של קשר. אז אתם לא מרגישים לבד כי אתם מרגישים שהעולם אתכם ואתם עם העולם אז זה כמו אי; היו אי לעצמכם אך למעשה כל האיים מחוברים, תחת פני הים.

עם זאת, במסע אנחנו חייבים להיות ריאליסטים ולהבין שאיננו יכולים להיות לגמרי לבד, במסע הזה ובמקום החברה, עם המוסכמות שלה והקשיים עם החברה, אנו זקוקים שתהיה לנו סנגהה. לפחות לפעמים במהלך המסע, הסנגהה מאוד עוזרת לנו. במילים אחרות, אנו בוחרים סנגהה, שמאפשרת לנו לתרגל ושמתעניינת באמת. זו ההגדרה של זה, של סנגהה. למשל, אולי בקורס הזה, בקבוצה הזו שיושבת בחדר הזה, ייתכן ואיננו מכירים זה את זה כלל וגם בסוף הקורס, אולי כלל לא נכיר זה את זה וזה בסדר כי מה שקורה פה, בחדר הזה, הוא שאנחנו הופכים לסנגהה ומשמעות הסנגהה היא שאנו תומכים בחיפוש האמת של כל אחד מאתנו. אנו תומכים זה בזה בחיפוש אחר האמת. אנו באותו כיוון וזה יותר הרבה יותר חשוב מהאם אנו יכולים לשבת בפאב זה עם זה או האם אנו מכירים את סיפורי החיים זה של זה או לא. זה חשוב יותר שיש לנו קשרים עם אנשים שגם הם במסע, אנשים Like minded, עם מיינד דומה, שיש להם אותו מיינד, אותה תחושת מסע יחד. ואנו בהחלט זקוקים לזה, בנקודה מסוימת, אולי לא לתמיד, אך בהחלט קשה מאוד ללכת במסע הזה לגמרי לבד. אולי בלתי אפשרי. במיוחד נגד נורמות, שהן בכיוון השני, אנו זקוקים לתמיכת הסנגהה.

אננדה שאל את הבודהה, אמר לבודהה – "אני מבין כעת הסנגהה חשובה. סנגהה היא לפחות חצי מהחיים הרוחניים".

הבודהה אמר – "לא, לא, אל תגיד את זה אננדה. זה כל החיים הרוחניים".

וזה קשור למה שאמרתי בהתחלה, שאנו חושבים שאנחנו אוטונומיים, לחלוטין כמו קופסה, כי לעצמי יש את האשליה הזו – אני קופסה ואני מביט מחוץ לקופסה אל העולם. אך אנחנו לא קופסה, אנחנו עשויים מאחרים ולכן הסנגהה קריטית, חשובה, כי אז הכיוון שלנו, אנחנו עשויים מאחרים, הסנגהה הופכת אותנו לבודהה כמו שטיך נהאט האן אמר – הסנגהה היא הבודהה. זה הדגש הייחודי שלו, שהסנגהה היא הבודהה אך הוא רק אומר לנו את חשיבות הסנגהה, כזו שמעצבת אותנו ותומכת במסע שלנו, מעצבת אותנו לצורה שונה מהנורמות של העולם החברתי; בונה אדם שונה.

אנחנו עוזרים זה לזה על מידול (מודלינג) של הדהרמה זה לזה, על ידי הפיכה למודל זה לזה למהי הדהרמה. אולי אנחנו לא יודעים את השמות זה של זה, כמובן שיש טוב וחביבות (kindness) אבל אולי אנחנו לא חברים,  אני יודע שלפעמים זה חסר בקורסים האלה;  אנשים אמרו את זה - אין לי תחושת סנגהה, אך צריך להבין את משמעות הסנגהה באופן עמוק יותר. סנגהה היא התחושה שאנו מחזיקים את נקודת הראות זה של זה, לא החזקה של העצמי זה של זה כחברים. אנחנו עוזרים לנקודת הראות זה של זה, תומכים בנקודת הראות של חופש, זו סנגהה. זה יעיל להרהר בכך ולהרהר בכמה עבור כל אחד מאיתנו, כמה אני מוכן ללכת נגד הזרם, כמה יש לי סנגהה או שאין לי סנגהה שתתמוך בי, כמה אומץ וביטחון יש לי לעמוד באמת שלי, בלי קשר לכך שכולם הולכים בכיוון השני.

אלה שאלות מאוד חשובות, אלה שאלות שאני זוכר מהנעורים שלי ושנות ה – 20, זה היה מאוד נוכח והייתי מורד אמיתי. השיער שלי הגיע עד למטה עוד לפני שמישהו חשב בכלל על שיער ארוך. לא נתנו לי להיכנס לדיסנילנד באמריקה. אמרו לי שאנשים עם שיער כזה לא יכולים להיכנס לכאן, זה היה בערך ב- 1966-67. הייתי מההיפים המקוריים, הראשונים, ממש הלכתי נגד הזרם ונהניתי; היה נהדר ללכת נגד הזרם. זה לא כל כך, אם מרגישים את האמת שלך והאמת שלי הובילה אותי נגד הזרם, אז הייתי בסדר עם זה, בגלל האמת שהייתה ברורה לי מתוכי באותו זמן, אודות המציאות וכך יכולתי לעמוד נגד הזרם באופן די קיצוני.

זה מה שרציתי לומר, תודה.