פחד וחופש מפחד

יונתן דומיניץ
נושא ההקלטה: 
שיחות דהרמה
שפת ההקלטה: 
עברית
איכות ההקלטה: 
איכות בינונית
תגיות: 

מידע נוסף אודות ההקלטה:

שנה: 
2017
יום בקורס: 
4

הנושא של השיחה הוא פחד, פחד והליכה אל מעבר לפחד.

ההשראה באה מזה ששמענו בשיחות, בימים האחרונים, לא מעט אנשים שמשתפים שהם פוגשים דברים לא כל כך פשוטים. לפעמים דברים מפחידים, לפעמים הפחד הוא נקודתי, לפעמים הוא עמום, לפעמים זו צורה של חרדה ופחד הוא באמת משהו שמלווה אותנו לאורך החיים, לפעמים יותר, לפעמים הרבה יותר, אבל הוא בהחלט חלק מהמארג של החוויה האנושית ושל הבטח ובטח הסבל, שעליו דיבר הבודהה.

הבודהה קרא לאחת הדרכים שבהן הוא תיאר את השחרור, את הניבהאנה, זה היעדר פחד, Fearlessness והבודהה הודה שהוא בעצמו, עד השחרור הסופי שלו, עד שהשחרור שלו הושלם, עד שהוא התעורר, עדיין חווה פחד; למרות התרגול, למרות ההתקדמות, הוא חווה פחות ופחות פחד אבל הוא עדיין חווה פחד. אז קודם כל, זה יכול לדכא אתכם וזה יכול גם אולי לעודד אתכם - זה שאני עדיין חווה פחד זה לא אומר שאני לא בסדר, זה לא אומר שאני לא בדרך, זה לא אומר שאני לא מתקדם, זה תהליך הדרגתי, והוא כנראה מסתיים, היעדר הפחד כנראה מסתיים, אם נאמין למה שבודהה אומר, כאשר אנחנו מתעוררים לגמרי מהאשליה של תפיסת עצמנו ותפיסת העולם. 

אז אני רוצה לדבר על הפחד ויש הרבה דברים לומר על הפחד. הבודהה דיבר לא מעט על פחד, בהרבה מקומות והזדמנויות שונות. לצערנו, לצערי בכל אופן, אין, כמו שאתם יודעים, הבודהה אהב לקבץ את השיעורים שלו, את השיחות שלו, את ההנחיות שלו לקבוצות ולמחלקות ויש את ארבעת האמיתות הנאצלות וחמשת הכוחות ושבעת גורמי ההתעוררות ושמונת התנאים הארציים ורשימות ארוכות ארוכות. לא מצאתי רשימה של כל התרגולים לפחד אז ניסיתי לאסוף אותה, לעשות איזשהו אוסף, לפחות למיטב הבנתי, מעניין ורלוונטי וכמובן בשיחה אחת אי אפשר לדבר על הכל אז הבאתי כמה דברים, אז אם זה יהיה קצת מהיר מדי ושטחי מדי, אז האחריות עלי.

הבודהה לא אמר שאין סכנות בחיים. יש סכנות בחיים. הבודהה דיבר על הסכנות בחיים, יש הרבה סכנות בחיים. מבחינת הבודהה, לא לראות אילו מהפעולות שלנו מובילות לסבל, זו סכנה מאוד גדולה. לפעול בדרך שמובילה לסבל, לפגוע בעצמנו ובאחרים, זו סכנה גדולה. אז יש סכנות ויש פחדים, שהם כנראה הגיוניים כי יש מאחורה סכנה. אז פחד זו לא הבעיה. הבעיה נוצרת כשאנחנו, כשהפחד, הופך להיות כרוני, חוזר על עצמו שוב ושוב והוא מנותק במידה מסוימת או במידה רבה, מסכנות אמיתיות. כשאנחנו מדמיינים סכנות שהן לא אמיתיות או אנחנו מדמיינים סכנות אמיתיות שאנחנו חושבים שהן קורות לנו עכשיו, אז הפחד נהיה כרוני והוא פוגע בנו. הוא גורם לנו ואנחנו ידועים את זה היטב, גם מעצמנו וגם מאנשים סביבנו, כשפחד הוא כרוני ולא בהלימה אם מה שקורה, אנחנו יכולים להגיב בצורה שגויה ומעוותת ויכולים להיות עצבניים ולכעוס ולפגוע בעצמנו ובאחרים. כשהפחד נהיה כרוני ולא בהלימה עם מה שכנראה קורה, גם אהבה יכולה להפוך למשהו חונק וגם אנשים, שהכוונה העיקרית שלהם או הכוונה האמיתית שלהם, זה להגן, יכולים לחנוק ולפגוע. לחנוק, זאת אומרת, אני לא מדבר פיסית, אלא להתנהג בצורה שחונקת וכובלת ומסבה סבל.

והמחקרים מראים, המחקרים שחוקרים עושים, מראים, שכנראה שיש לנו סיבות, אני לא אגיד אובייקטיביות, אבל אנחנו דיברנו על מערכת ההישרדות שלנו, על תוכנת ההישרדות וכנראה שבאופן הישרדותי אנחנו מחווטים לפחד ולפחד הרבה. אני לא יודע אם זה מרגיע אתכם, אבל מחקרים אומרים שאנשים זוכרים,  אנחנו מתוכנתים לזכור, חוויות שליליות, בעשרות מונים בצורה יותר חזקה וזמינה בזיכרון שלנו, מאשר חוויות חיוביות. אנחנו זוכרים גם את זה וגם את זה אבל זיכרונות שליליים, "מסוכנים", בהקשר שלנו, צפים בזיכרון הרבה יותר מהר כל פעם שמופיע משהו שקשור באיום, שהתקשר באיום; המוח יוצף בהרבה הרבה פעמים אחרות של אותו איום בעבר, קשור או לא קשור והמדענים אומרים שזה מתוך מטרה, שאם בעבר מצאנו דרך להימלט מאותו איום, הוא יצוף לזיכרוננו ולא נבזבז זמן כדי למצוא אותו. אז כך קורה שהרבה פעמים אנחנו, ממשהו שהוא לא באמת איום, אנו חווים אותו כאיום מאוד חזק כי אנחנו ישר מוצפים בהרבה פעמים, בהרבה אירועים דומים וחלק מהם היו באמת מפחידים או באמת אמיתיים, אם יש כזה דבר באמת, נדבר על זה, ואנחנו חווים את החרדה הכי גדולה שהייתה פעם, היא קורית לנו כרגע.

אז מהו פחד? מה זה הדבר הזה שנקרא פחד?

פחד זו כנראה תגובה לתפיסה של סכנה. שימו לב, פחד זאת תגובה, זאת תגובה; אנחנו מגיבים אם מופיע איזשהו גירוי והגירוי הזה נתפס באחד החושים על ידי התודעה, נתפס כמאיים- מראה; ריח; טעם; מגע; מחשבה, יופיע פחד, שזו תגובה גופנית ותגובה מנטלית ביחד. זאת אומרת, שפחד תלוי בעיקר באיך אנחנו תופסים את הדברים, לא רק באיך הדברים מופיעים. זאת אומרת פחד, במובן הזה, הוא לא אובייקטיבי אלא הוא תלוי באיך אנחנו תופסים אותו. הדוגמא הקלאסית הניתנת במסורת, אני חושב שהרבה מכם מכירים אותה, אנחנו הולכים בשביל ורואים על השביל או על האדמה משהו מתפתל כזה. אם אנחנו תופסים את זה כנחש, יופיע הרבה פחד, אם אנחנו תופסים את אותו דבר כחבל, תגובה אחרת לגמרי. זאת אומרת, איך שאנחנו תופסים, יש לזה השפעה מאוד גדולה על הפחד או הלא פחד שאנחנו חווים. ואתם מתחילים כבר להבין כמה התרגול הוא רלוונטי כי התרגול מאפשר לנו לראות יותר ויותר את התופעות באופן ישיר ופחות פחות דרך מנגנוני התגובה האוטומטיים, למרות שזה לא נעצר שם כמובן.

אז השאלה מתי פחד הוא אמיתי ומתי פחד הוא לא אמיתי, אני לא בטוח שאני אוכל לתת תשובה מקיפה על זה אבל איך אנחנו יכולים לפעול ככה שהפחד ימשיך לשרת אותנו, כל עוד אנחנו זקוקים לו ואיך אנחנו יכולים להפחית את הפחד וכמו שאני חושב שאתם יודעים גם כן, שרוב הפחדים שלנו הם לא בפרופורציה, רוב הפעמים אנחנו ממציאים דרקונים דמיוניים ונלחמים מהם ונבהלים מהם, או נזכרים בפחדים שפעם היו אמיתיים וחושבים שעכשיו זה יקרה עוד פעם. אז איך התרגול יכול לעזור לנו בזה?

אז כאמור אספתי אוסף, רשימה חלקית, היא בטח לא מלאה והיא, אני מקווה שהיא מסודרת. ניסיתי למצוא דברים שקשורים, במידה כזו או רבה, לתרגול שלנו כאן והדבר הראשון שעולה, הבודהה מנחה אותנו בהרבה מקומות והרבה צורות, הבודהה, הדהרמה, התרגול, להתיידד עם הפחד. קודם כל כדי שנכיר אותו היטב, כדי שלא נראה צל הרים כהרים. אם אתם זוכרים אתמול את הסיפור היפה על הדרקון, דרקון, אנשים מבוגרים, ילדים הוא לא מפחיד אבל מבוגרים זה מפחיד, כמו שראיתם, אז כדי לא לפחד כדאי להתיידע.

האם יש פחד שהוא אמיתי? האם יש סכנה או איזשהו איום, אני לא אשתמש במילה אמיתי כי אמיתי זה מטעה, וודאי. האם ישנה איזשהי סכנה שהיא וודאית, בעולם הזה, בקיום הזה? מבחינת הבודהה ישנם כמה וסיפרתי על כמה מהם. המוות שלנו הוא דבר וודאי. ואחת הדרכים שהדרך, החל מהבודהה וכל המסורות, ללא יוצא מכלל, שיצאו מהבודהה, ממליצות בדרכים שונות להתיידד עם הרעיון של הוודאות של מותנו. הדבר נשמע הכי מפחיד שיכול להיות אבל ככל שמהרהרים בזה והבודהה המליץ להרהר בזה הרבה, הבודהה אמר באחת הדרשות שלו שאם יש הרהור שהוא יותר נאצל מכל ההרהורים האחרים, בוא נגיד, הוא אמר את זה ככה, כמו שטביעת הרגל של הפיל היא טביעת הרגל הגדולה ביותר מכל החיות, כך ההרהור בוודאות המוות, שלנו ושל יקרים לנו ובכלל, הוא הרהור הנאצל ביותר. למה ההרהור במוות הוא נאצל? מכיוון שהמוות הוא וודאי. אם יש וודאות אחת ברורה, היא שכל מה שנולד, גם ימות, כולל אנחנו, כולל אלה שיקרים לנו. ככל שאנחנו מתכחשים לזה, אנחנו מדחיקים את זה, אנחנו מדחיקים את זה מהתודעה שלנו- לא אל תגידו לי בתי קברות, זה רחוק, בתי חולים זה רחוק, בתי אבות זה רחוק, אל תראו לי את זה, למרות שהטלוויזיה עושה לנו הרבה בלגאן ומביאה לנו את זה לתוך הסלון כל הזמן, אבל מוות קורה לאנשים אחרים לא לנו; אני צעיר, אני בריא יש לי עוד הרבה תכניות ויחד עם זאת, בין אם אנחנו צעירים ובין אם אנחנו זקנים, המוות הוא וודאי. לא יודעים מתי ואיך והבודהה המליץ והדרך ממליצה עד היום, להרהר בוודאות. ככל שאנחנו מהרהרים בזה, אנחנו מיתרגלים יותר לרעיון ולאפשרות שזו אמת ושזה אכן יקרה.

ובאופן מפתיע, לא מפתיע את מי שמתרגל הרבה אבל כשמתחילים לתרגל, מגלים שככל שמהרהרים בזה יותר ומפנימים את זה יותר, וזה לא פעם אחת, זה לא שאני עושה הרהור אחד כזה בסוף רטריט, וזהו. ככל שמהרהרים בזה יותר, המשמעות של החיים גדלה, הערך של החיים גדל, החיות שלנו גדלה; אנחנו פחות עסוקים בלפחד, בלהדחיק, אנחנו יודעים שזה יקרה, אנחנו לא יודעים מתי ולא יודעים איך ואז יש לנו הרבה הערכה אל כל מה שחי, הערכה ליקרים לנו, הערכה לזה שאנחנו נושמים, הערכה שאנחנו מסוגלים לעשות מה שאנחנו מסוגלים וזה מוציא מהמוות במידה מסוימת או רבה, את העוקץ של הפחד שלו. כשאנחנו מתיידדים עם פחד, הוא הופך לנוכח, הוא משפיע על הבחירות שלנו. מה, איך אני אתייחס לילד שלי או לבת הזוג שלי, אם זו הפעם האחרונה שאני יוצא מהבית? האם אני אצעק עליהם או שאני אתייחס אליהם אחרת? אני אגיד – טוב, שלום, ביי, או שאני אתן מבט, אתן חיבוק, איך זה יראה? וככל שמהרהרים בזה יותר ומפנימים את זה יותר, השמחה גדלה, החיות גדלה, הערך של המפגשים עם אנשים גדל, החיים נראים אחרת.

וכמובן יש את התרגול, שלא ניכנס אליו עכשיו, שהוא חלק מהתרגול של הוויפסאנה הקלאסית, מי שמכיר את הסאטיפטנה, של לא רק להתבונן בגוף החי אלא גם להתבונן בגופים לא חיים, בגופות ולראות שהן נרקבות ומתפרקות ומתפוררות ולהזכיר לעצמנו שזה לא רק שם, זה יקרה גם פה, לגוף הזה. אז ההתיידדות עם הפחד, האי הדחקה של הפחד, ההתיידדות מפחיתה את הגודל של המפלצת הזו של הפחד ומכניסה הרבה תחושת ערך וחיבור וקשר עמוק אל החיים, כל עוד אנחנו חיים.

במקביל, והדברים הם מקבילים זה לא או-או, תרגול אחר זה לפתח ביטחון באי הידיעה. אנחנו מורגלים, מתוכנתים, אני לא רוצה להשתמש יותר מדי במתוכנתים, אנחנו מורגלים לחשוב שידיעה מספקת ביטחון ואנחנו פריקים של מידע אנחנו צורכים כל הזמן מידע. אם אני אדע יותר, אז אני אבין יותר, אז אני אשלוט יותר, ואם אני אשלוט יותר, אני אפגע פחות. זו המשוואה הרגיל של כל בן אדם, כולל שלי, מוכר לכם? אני ככל שאני אדע, אני אדע מה קורה, אני אבין מי נגד מי. זה נכון. איפה הבעיה? כשאנחנו הופכים להיות פריקים של מידע, פריקים של שליטה, אין לזה סוף. אנחנו רוצים לדעת עוד ועוד ולשלוט עוד ועוד ומה הבעיה? למה אנחנו לא מגיעים לשלטון מוחלט על מה שקורה ולביטחון מוחלט? כי אין דבר כזה. אין בטחון. האם מישהו מכיר בן אדם שהוא בטוח לגמרי מכל נזק, סכנה, מחלה? אין בן אדם כזה, אין מקום כזה, אין מצב כזה. האמת של הקיום היא שהדברים לא וודאיים, הדברים ארעיים. היום אנחנו בריאים, מי יודע מה יהיה מחר? היום היקרים שלנו בריאים, מי יודע מה יהיה מחר? היום יש מספיק מים, מי יודע מה יהיה מחר?

אז במקום להיות פריקים של שליטה, ואני אומר לדעת זה טוב ולשלוט במידה מסוימת זה טוב, אבל כשזה הופך להיות אובססיבי, אנחנו אוגרים עוד ועוד ושוב ושוב, ושוב פותחים את החדשות, ושוב מדליקים את האינטרנט ושוב מתקשרים לדעת מה קורה ואז אנחנו בעצם מזינים לא את הביטחון שלנו, אנחנו מזינים את החרדה שלנו. כל פעם שאנחנו אוספים מידע, אנחנו מזינים את הדפוס החרדתי שהתפתח ואנחנו לא רואים שזה מה שאנחנו עושים. זאת אומרת שרדיפה אחרי ידע וביטחון, בשלב מסוים, פוגעת בנו ואנחנו מוצאים את עצמנו חרדים וכל הזמן דואגים מה יהיה מחר. אני יודע, אוקיי, הכסף שלי בבנק אבל מה יהיה מחר אבל מה יהיה אחר כך ומה הוא יגיד ומה היא תגיד.

בהפוך על הפוך, הדהרמה מציעה לנו את התרגול שמנחיך לנו שוב ושוב להיות נוכחים ברגע, לגלות שהרגע הוא הפתעה גמורה. אין לנו מושג איך תהיה הנשימה הבאה, אין לנו מושג מה תהיה המחשבה הבאה, אין לנו מושג איזו תחושה תבוא, נעימה או לא נעימה. ככל שאנחנו מתרגלים ותרגלנו את זה ומתרגלים עוד ועוד שהייה פתוחה אל הרגע כפי שהוא מופיע, אנחנו מתרגלים בדיוק את ההפך, של לנוח בתוך אי וודאות; לנוח ולתת אמון שהדברים יתפתחו כפי שהם יתפתחו ולאו דווקא לפי האג'נדה שלי. מי שמתרגל את זה, יכול לראות שזה אכן קורה כך ואם זו עדיין לא ההתנסות שלכם, אז ההמלצה היא לשים לב לזה, שאנחנו יותר ויותר, במקום לשלוט במה שקורה, אנחנו נפתחים למה שקורה כפי שהוא קורה. איך תהיה הנשימה הבאה? איך יהיה הרגע הבא? אין לנו מושג, אנחנו פתוחים ומשהו בתוכנו נרגע מהאובססיה של לשלוט, משהו בתוכנו נרגע מהאובססיה של לדעת, אנחנו נחים בתוך אי ידיעה ואנחנו רואים שזה אפשרי, רואים שזה נוח ואנחנו רואים שזאת אמת. אנחנו רואים שזאת אמת להיות בתוך אי וודאות. זאת לא טעות, זו לא בעיה, זו לא שגיאה, זה אכן כך.

תרגול נוסף שהבודהה הציע ואנחנו מתרגלים אותו החל מהערב השני כאן, הוא תרגול של פתיחת הלב. פתיחת הלב, הכיווץ של הלב. אותו התרגול שאנחנו עושים בערבים, אם אתם יודעים או לא, נקרא מטההא. בשפה הפאלית זה לא מטה, זה מטההא, שזה אחרת לגמרי; זה טוב לב, ידידותיות וזה תרגול שפותח את הלב, מזכיר לנו את האפשרות להיות עם לב פתוח, גם כאשר הדברים לא ידועים, גם כאשר הלב מתכווץ, גם כאשר קשה לפתוח את הלב, לפגוש באהדה את עצמנו ואת אחרים. והסיפור המאוד מפורסם במסורת, שזה הבודהה, באו אליו קבוצה של נזירים שתרגלו ביער והתלוננו שהם מתגוררים ביער מאוד מפחיד,  מאוד קשה, יש שם כל מיני יצורים ורוחות, הם מאוד מפחדים, לא טוב להם ביער וקשה להם לתרגל. הבודהה אמר- אוקיי, הנה לכם תרגול. תרגלו את המטהאא והמשפטים האלה ששמעתם אתמול בערב והכוונה הזו שאחרים יהיו בטוב, שאני אהיה בטוב, שאחרים יהיו מוגנים מצרות, שאני אהיה מוגן מסכנות - זה התרגול. והנזירים תרגלו והם חזרו ליער ותרגלו את זה כל פעם שהופיע פחד מול מה שנראה להם מפחיד והם אכן דווחו שהפחד פסק והחוויה שלהם השתנתה והתרגול שלהם נהיה מאוד מיטיב. אז מאז במסורת ידוע שמטההא, גם מטההא וגם חמלה, כל האיכויות שפותחות את הלב, כאשר, אם וכאשר הוא סגור, מתורגלות כאנטיטוד (נוגדן) לפחד. ואיך זה עובד? בקצרה, בקצה המזלג, הפסיכולוגיה הבודהיסטית יודעת לראות שברגע תודעה אחד, בחלקיק של ידיעה, או של הכרה יותר נכון, ברגע של הכרה לא יכולות להיות בו זמנית גם שנאה וגם טוב לב, לא יכול להופיע ביחד. זה יכול להופיע אחד אחרי השני. ככל שאנחנו מתרגלים אנחנו רואים את המידיות שבהם רגעים מופיעים אחרי רגעים והלכי רוח ומחשבות, אחד אחרי השני אבל ברגע אחד, לא יכול להיות הפכים; טוב לב יחד עם רשעות לא יכול להופיע, אהבה יחד עם כעס לא יכול להופיע. אז אנחנו מתרגלים את זה כדי שהלב יהיה פתוח וגם כי איך שאנחנו תופסים את המציאות, דיברנו על זה שהתפיסה של מה שאנחנו רואים משפיעה על החוויה; אם  אנחנו תופסים משהו כמזיק, אז החוויה תהיה פחד; אם אנחנו תופסים אותו כאנושי, רואים אותו באנושיות שלו, בממד החי שלו, שגם הוא סובל, שגם לו קשה, אז התגובה תהיה יותר אמפתיה. אז ככל שאנחנו מתרגלים אמפתיה, טוב לב, אנחנו צובעים, תודעתנו צובעת אחרת את מה שמולנו והתגובה האוטומטית היא לאו דווקא פחד, אז זה פועל גם ברמה הזאת.

אני קראתי את זה ושמעתי את זה ונמלאתי סקרנות ועניין והחלטתי לתרגל מול דברים שמפחידים אותי. לפעמים זה עבד, לפעמים לא. אני רוצה לספר לכם סיפור מביך ומצחיק, הכל ביחד - תרגלתי יום אחד מדיטציה באיזשהו שדה, מחוץ לעיר. הלכתי בנחת ופתאום אני מתחיל לשמוע להקת כלבים שמתחילה לנבוח לעברי. היה שם איזשהו משק, איזושהי אורווה כזו ואמרתי אוקיי, הנה הזדמנות לתרגל מטההא. עצרתי והתחלתי לשלוח מטאהה, טוב לב, איחולי בריאות, אושר לכלבים, שחרור מסבל. כשהם היו רחוקים זה עוד עבד, כשהם התקרבו זה התחיל להיות יותר מאתגר ועדיין, הקפדתי לשלוח להם וראיתי שככל שהם מתקרבים יותר, הם מגורים יותר והם מגרים אחד את השני. חלק היו סקרנים, חלק הזנב היה מקשקש, חלק כבר היה, הזנב היה ישר כזה, חלק השיניים היו בחוץ, חלק עוד לא. אני עדיין במטההא ועם הרבה אמונה, אם הבודהה לימד והוא יודע מה הוא אומר. בשלב מסוים, זה כבר היה קרוב מדי וכבר היה די ברור שהם לא באו לשתות איתי כוס תה אבל אני לבד, באמצע השדה, אין לי לא מקל ולא אבן, הכל רק שדה ואדמה,  אני עדיין שולח להם מטההא. שמתי לב שאני מפחד, לא היה ספק שאני מפחד, אבל גם שמתי לב שאני לא שונא אותם ומאוד שמחתי על זה שאני לא שונא אותם. זאת אומרת אין לי כוונה לפגוע בהם ושום דבר, אני שולח להם מטההא, אני מפחד ואני עדיין מאחל להם אבל זה היה כבר פחות נעים. ואני מתחיל ללכת בתקווה ש – 200 מטר מאחורה יש את הבקתה ששם אני מתרגל, אולי אני אשרוד את ה- 200 מטר האלה. ואני הולך וכל צעד שאני הולך אחורה ואני שולח להם מטההא, הם מתקרבים עוד יותר ועוד יותר. בשלב מסוים ראיתי חמישה פיות פעורים של כלבים, חצי בר חצי מבויתים, לא היה עליהם שום רצועה, שום סימן שהם יודעים מה זה קישטה או ארצה או משהו כזה. השיניים שלהם היו בחוץ וכבר היו ככה ממני. ואז התחלתי להגיד – לכו!, לכו! וכל פעם שעשיתי "לכו!", הם קפצו חצי מטר אחורה וחזרו והתקרבו עוד יותר והתקרבו עוד יותר. בשלב מסוים זה כבר היה אבוד לגמרי והבנתי שאני בהישרדות טוטאלית. לא היה שם כבר מטההא, ידעתי, הייתי מוכן לזה שאני אגמור בבית חולים עם נשיכות, אבל הקפדתי לא לשנוא אותם ולא שנאתי אותם ולא רציתי לפגוע בהם. ובשלב מסוים, הישרדות, אוקיי? זה לא אני, משהו חשב על הרעיון להתכופף לארץ, לקחת חופן של חול, אדמה חולית שהייתה שם ולזרוק להם את זה בתוך העיניים ועשיתי את זה וחיי ניצלו. הם נבחו, התבאסו, התמלאו חול בעיניים וברחו. אז אני לא יודע מה הלקח שלכם מהסיפור הזה, הלקח שלי זה לא להיות תמים מדי, ואפשר לתרגל מטההא כשיש אויב לא מוחשי. שיש אויב מוחשי אולי כדאי לדאוג שיש לאן לברוח קודם אבל זה עדיין, אני עדיין מחפש איזשהו הסבר יותר טוב.

הבודהה לימד עוד, עוד דרכים זו אחת הדרכים, אנחנו לומדים אותה כל הזמן, זה לשים לב ולהשהות את התגובה. כשמופיע פחד, לשים לב ופשוט לדעת - מופיע פחד. לדעת מופיע פחד. זה בסדר לפחד. כשאנחנו לא מוכנים לפחד, הפחד משתלט עוד יותר מהר. כשאנחנו יודעים זה רק פחד, יש איזשהו ממד שיודע. אבל הוא לא עצר שם, למרות שזו הנחיה שהרבה מורים נותנים לתלמידים שלהם שוב ושוב – תדע את הפחד, תדע שהפחד ישנו. ישנה איזושהי סוטרה שבה הבודהה מספר על התמודדות שלו עם פחד, עוד התמודדות שלו עם פחד, שלו עצמו. הוא מספר שהוא היה בשלב די מתקדם של התרגול שלו, הוא כבר ראה שיש פה מעט פחד אבל הוא גם ראה שהוא לא השתחרר לגמרי מהפחד ובאו אליו תלמידים ושאלו אותו – תגיד, יש איזשהו ג'ונגל, מקום לא נעים להסתובב בו, אין בן אדם שנכנס אליו בלי שהוא חוה פחד. איך אפשר להיות שם ואיך אפשר לתרגל שם. והבודהה מספר איזשהו ווידוי מאוד מעניין, הוא אומר- התרגול שלי היה מתקדם, כבר ראיתי שהתפתח בי הרבה אמון, התפתחה בי הרבה תשומת לב, איכויות שאנחנו מפתחים פה. התפתחה בי הרבה שלווה ואיסוף של התודעה, התפתחה בי הרבה תשומת לב, פיתחתי הרבה איכויות אתיות, אני כבר לא פוגע, ההתנהגות שלי לא פוגענית; אני מתייחס בנדיבות אני מתייחס בסבלנות, יש בי הרבה מטההא וחמלה וזה אכן קשה להיכנס ליער כשאתה לא מצויד בתכונות האלה, באיכויות האלה. והבודהה מונה שם, באותה סוטרה, רשימה של כמה וכמה איכויות, שהוא יודע מההתנסות שלו שהפיתוח שלהן מפחית את הפחד. אז כל ההתנהגויות האתיות, שדיברנו עליהן בערב הראשון, של לא לפגוע, של להגן על חיים ולא לפגוע בחיים, מפחית את הפחד אומר הבודהה. כל התרגול שאנחנו מתרגלים פה, של תשומת לב, של איסוף התודעה, של אנרגיה נכונה, של אמון, הכל פועל להפחית את הפחד. איך אנחנו פוגשים השתוקקות, אם אנחנו פחות מופעלים על ידי השתוקקות, הפחד פוחת; אם אנחנו פחות מופעלים על ידי כעס ושנאה, הפחד פוחת; אם אנחנו פחות מופעלים על ידי אי שקט, על ידי עייפות, על ידי ספק, הפחד פוחת, אומר הבודהה, אז שימו לב שכל מה שאנחנו מתרגלים פה, הכל מפחית. ועדיין אומר הבודהה, למרות שהפחתתי ברמה, פיתחתי את האיכויות האלה מאוד גבוה, עדיין נכנסתי ליער וחוויתי פחד.

ואז הוא מספר איך הוא התגבר על הפחד. עדיין לפני ההתעוררות שלו, שעדיין היה שואף להתעוררות. הוא אומר, החלטתי או בחרתי או גיליתי נחישות להשהות את התגובה. אמרתי – אם יופיע פחד, אני לא אשנה את התנוחה שאני נמצא בה. אם אני הולך ומופיע פחד, אני ממשיך ללכת באותו קצב, לא מאט, לא ממהר; אם אני יושב, אני לא קם; אם אני שוכב, אני לא מתרומם; אם העיניים שלי סגורות, אני לא פותח אותם. החלטתי שככה אני אפגוש את הפחד. ואכן זה מה שהוא עשה והוא אומר, ואכן לא הופיע פחד.

ואני קראתי את זה ואמרתי - וואלה, אחלה תרגול, אבל הרבה זמן לא תרגלתי את זה. יש לי שני פחדים שאני יודע בוודאות שמלווים אותי הרבה שנים – אחד מהם זה כרישים בים ונחשים ביבשה, ואני אוהב לשחות ואני הולך לשחות בקיץ. ואני תמיד שוחה עד ש...הכל בסדר, עד שפתאום מופיע כריש בדמיון ואז אני שוחה מהר לחוף. מכירים את זה? שוחים, שוחים והכל טוב וזה ופתאום "אה כריש", שוחים לחוף. אז אמרתי לעצמי-  אוקיי, בוא, אני לוקח איתי את הסוטרה לים. וגיליתי נחישות, שאם וכאשר יופיע פחד, אני לא משנה. אם אני שוחה חתירה, אני אמשיך לשחות, אם אני שוחה מהר, ממשיך. ושחיתי ואכן הופיע פחד ואמרתי לעצמי – אני לא משנה. והפלא ופלא, הפחד עבר. פשוט עבר. אין לי הסבר איך, הוא פשוט עבר. משהו במנגנון, ההסבר שיש לי לתת, אני לא יודע אם הוא טוב, משהו במנגנון ה"הילחם או ברח" לא הופעל. נשארתי באותה שחיה והפחד לא הופיע. אחרי זה הוא בא עוד פעם והמשכתי, וגיליתי שאני יכול לשחות בים הפתוח ואין פחד. מקווה שגם לא יבוא כריש אבל פחד אין. כרישים אני לא יודע. אז זו הצעה לתרגל.

התרגול הנוסף שהבודהה מציע זה לחקור; לחקור על מה יושב הפחד. לעצור, להתיידד עם הפחד, להרגיש, לחוש ולשאול את עצמנו, אפשר לקרוא לזה חקירה רציונלית, על מה הוא יושב, איזה עובדות ברגע ויש סוג כזה של תרגול, אנחנו לא מציעים אותו פה על הכרית, אבל הוא תרגול שנמצא במסורת, על איזה עובדות, שאני יודע אותם, נבנה הפחד והאם הוא נבנה על עובדות מציאותיות או לא. אז זה שימוש, אם תרצו, של רציונל בדבר הזה. הרבה פעמים אנחנו מפחדים מדברים שאין להם קשר עם מה שבאמת קורה ואנחנו יכולים לעצור ולבדוק, ולשאול את עצמנו. יש סיפור יפה, שמספר אותו איזה נזיר - אג'אן ברהם, מי שמכיר, הוא גם נזיר והוא גם סטנדאפיסט אז אם אתם רוצים לראות שיחות דהרמה וגם לצחוק הרבה, אז תחפשו ביוטיוב את אג'אן ברהם.

הוא מספר סיפור, והוא נהיה, הוא תלמיד של אג'אן צ'ה, נספר עוד מעט סיפור גם על אג'אן צ'ה, והוא מספר, הוא נהיה עם השנים נואם מאוד מפורסם, מוזמן, הוא גר באוסטרליה יש לו מנזר גדול באוסטרליה ומזמינים אותו להרצות, לאו דווקא במנזרים ובמרכזי מדיטציה גם והוא מספר סיפור שהזמינו אותו להרצות בסינגפור בדיוק כשפרצה מחלת הסארס, שפעת העופות, לפני כך וכך שנים. העולם היה משותק, לא ידעו על דבר כזה, לא ידעו מה זה, למה זה בא, אם יש תרופה, אין תרופה בחודשים הראשונים וזה התחיל במזרח. והזמינו אותו בעוד חודש להרצות סינגפור, חמישה ערבים עם אולם מאוד גדול, הייתי שם, הרציתי שם, 2000 איש, מקום מאוד יפה, לא הרציתי דהרמה, דיברתי על דברים הרבה פחות חשובים אבל... ואז היה חמישה אולמות, booked, הכל מוזמן.

ואז התקשרו אליו שבועיים לפני ואמרו לו- "תגיד, העולם משותק, אנשים לא טסים, לא יוצאים מהבית; בסינגפור אנשים לא מעיזים לצאת מהבית, הולכים כל הזמן עם מסכות שלא לנשום", לא ידעו אז איך נדבקים ואיך זה והאסייתים מאוד מאוד מפחדים להידבק ולהיפגע, "מבטלים או לא מבטלים? אתה בא או אתה לא בא?"

אז הוא שאל אותם – "כמה אנשים חולים, כמה אנשים נדבקו בוודאות בסינגפור? כמה אנשים נגועים יש?"

אז בדקו בבתי חולים ובעיתונות בבוקר ואמרו לו – "99, יש כבר 99". וואו.

"כמה אנשים יש בסינגפור?" הוא שואל.

" 4 מיליון".

"אה, יפה. 3,999,981 אנשים בריאים לגמרי בסינגפור. אנחנו נוסעים, אנחנו באים".

אז הוא בא, אז הוא נסע, כנגד, הוא אומר שהוא היה בערך הבן אדם היחיד שירד בשדה תעופה מהמטוס, אף אחד לא העז להגיע לסינגפור. הוא נוסע למלון וכמעט לא רואה אף אחד ברחובות ואנשים נוסעים במכוניות שלהם ולא בתחבורה ציבורית וזה. בערב הראשן הופיעו 500 איש. הוא דיבר איתם שיחה על דהרמה והיעדר פחד. כיוון שהוא מצחיק, הוא מאוד צחקו. כיוון שהם צחקו, הוא אומר, הם אימנו את הראות שלהם. הם אימנו את הראות שלהם, הם הפכו את הראות שלהם ליותר מחוסנות נגד שפעת העופות. מכיוון שהם צחקו, הם הזרימו הורמונים  חיוביים למוח והיו יותר שמחים ולכן פחות מפחדים. בערב השני היו 1000 ומהערב השלישי האולמות היו fully booked  ונדמה לי שביקשו ממנו עוד  ערב נוסף.

הרבה פעמים הפחד הוא לא קשור למה קורה במציאות. הוא איזה סוג של אפשרות אחת מבין אין סוף אפשרויות אבל המיינד, שהוא התכווץ בכיווץ של פחד, רואה רק את זה ומנפח את זה ומגדיל את זה ואנחנו לא רואים שום דבר אחר. אם תרצו זה כמו שיפוטיות וכמו אשמה. כשאנחנו בשיפוטיות אנחנו רואים רק את הדפקטים שלנו, אין שום דבר אחר. אני לא כזה ואני לא כזה... ואני... והכתם הזה על הפנים וה...וזה, איך שאני הולך ואיך שאני מדבר ואיך שאני לא מרוכז, רק... יש 1001 דברים שאנחנו טובים בהם, שהם הכל בסדר והשיפוטיות זה להידבק רק אל הפגם ולראות רק אותו ולנפח אותו. ואשמה זה גם כן, כל כך הרבה טובים עשיתי ואני רואה רק את הדבר האחד הזה שנראה לי שלא עשיתי אותו בסדר. אז פחד הרבה פעמים לוקח איזושהי אפשרות אחת, מבין הרבה אפשרויות ומכיוון שהיא מפחידה, היא מתנפחת בתודעה והיא ממלאה את כל התודעה ואנחנו לא רואים 1001 אפשרויות אחרות, שהן Like wise, שיכול להיות שהן ככה ויכול להיות ככה אבל יש הרבה יותר סיכויים שהכל יהיה בסדר ואחד מבין אלפי סיכויים שלא יהיה בסדר. איך אנחנו רוצים לחיות את החיים? מנוהלים על ידי האלפיון אחוז שלא יהיה בסדר או פתוחים לאינספור אפשרויות שיהיה אחרת לגמרי? אז הגיון וחשיבה ושימוש בחקירה עוזרים.

האם אתם שמעתם פעם על הביטוי 'פחד מפחד'? הפחד מהפחד? אומרים שהפחד מהפחד יותר קשה מהפחד. שנים אני שמעתי את זה ולא הבנתי על מה מדברים; לא הבנתי מה זה המשחק מילים הזה, או שיש פחד או שאין פחד, מה זה – פחד מפחד? אבל יום אחד זה הופיע ורק בדיעבד אני הבנתי שאני הבנתי מה זה הפחד מהפחד. אז הפחד מהפחד, בהבנה שלי, זו האימה המשתקת של המפגש עם הפחד. מופיע משהו, הוא מפחיד אבל אז מופיע, קופץ משהו לתודעה ואומר - אני לא יכול להיות עם הפחד הזה, ואז יש איזשהי אימה ושיתוק כי אני לא מוכן לפגוש את הפחד הזה. אז יום אחד לשמחתי ולצערי ולחרדתי, הופיע לי פחד נוראי. הייתי באיזשהו מקום בחוץ לארץ, באתי לאיזשהו אתר סקי ואני כמעט לא יודע לעשות סקי והיה נורא יפה והיה איזשהו מדרון כזה וירדתי עם הרכבל והייתי לבד, באיזושהי ארץ באסיה ו...אמאל'ה, אתה רואה את המדרון הזה, אתה עם שני מחלקיים, הרכבל שם למעלה, אתה לא רואה אף אחד לידך ואתה צריך, אמור, רוצה לרדת את המדרון הזה. זה היה שיתוק מוחלט. אההה....נעצרה לי הנשימה ואמאל'ה.  ואז הסתכלתי אחורה וכבר ירדתי איזה 50 מטר ולחזור את זה.... לא ומה, עד שבאתי, ואז אמרתי – מה, מה עושים? מה עושים? לא היה אף אחד להתייעץ איתו, לא ראיתי איך אנשים אחרים יורדים את אותו מדרון ואז הבנתי שאני פשוט משותק על ידי הפחד. ופשוט נשמתי קצת והתקרבתי לירידה הזו ונשמתי ואז לאט לאט נרגע, נרגעה האימה מלפגוש את הפחד ופגשתי את הפחד. וזה היה מפחיד, באמת איך יורדים את הדבר הזה, למישהו שלא התאמן ואף פעם לא למד סקי ורק פה ושם עשה קצת ואז אמרתי – רגע. אם אני אלך ככה אני בטוח אתרסק אבל אם אני אלך על הצד ככה, אז או שאני אדע מתישהו לקפוץ ולעשות ככה, או שאני לא אדע ואתקע על ההר ואז אני ירד לאט לאט ככה ואז אני אעשה ככה. ובאמת ככה עשיתי. בהתחלה עשיתי ככה ונתקעתי ואחרי זה הסתובבתי ועשיתי ככה, קצת ניסיתי לקפוץ ולא הצלחתי... בסוף ביליתי שם אחרי צהריים שלם אבל הסיפור, מה שאני למדתי שם, זה שהפחד מהפחד זה לא סוף פסוק אלא זו קריאה להתבוננות. שאפשר לראות את הנשימה נעצרת ואמאל'ה וכל הגוף באיזו קפיאה כזו, זה ממש Freeze גופני כזה ואפשר לנשום, לא חייבים לרדת, יכול להיות שעשיתי משהו טיפשי והיה יותר חכם לחזור לרכבל אבל זה לא הסיפור שהצלחתי, הסיפור היה שראיתי מה זה הפחד מהפחד וראיתי שכשנושמים אפשר להיות עם הפחד ולא להיות באימה המשתקת של הפחד לפחד.

הנושא האחרון, ההנחיה האחרונה או האזור הנוסף של הנחיות שהבודהה.. שאני רוצה להביא כאן היום, מדבר על לזהות את ההזדהות המותנית שלנו. אנחנו מפחדים כי אנחנו נורא מזוהים עם הגוף הזה, עם הדבר הזה. אנחנו מפחדים מה יקרה לגוף הזה ומה יקרה לתודעה הזו. אומרים שהפחד הכי גדול של אנשים, אתם יודעים מה הפחד הכי גדול של אנשים? מחקרים.. אמריקאים... פחד קהל. אומרים שפחד קהל מפחיד אנשים ברמה יותר גבוה מהפחד מהמוות. נשמע לכם מוכר? חוויתם פעם פחד קהל? מכירים את זה? לא? אף אחד לא יודע על מה אני מדבר? אז אני שנים רבות הייתי באימת קהל לא פחד קהל; שלושה אנשים לא יכולתי לדבר לידם, שיתוק נוראי, והרבה הרבה שנים חייתי בצל עם הפחד הזה... ואחד הדברים הטובים שקורים בדהרמה היא שעושים איזושהי דרך. אני מכיר את הפחד הזה של הלפני, כמה זה מפחיד. הבודהה אומר שהפחד נובע כי אנחנו לא מבינים מי אנחנו ומי אנחנו לא. הפחד נובע מהזדהות מוטעית או מזיהוי לא נכון של מה זה מה. ואחד הדברים שהבודהה המליץ עליהם, לאו דווקא כעבודה מול פחד אלא כעבודה מול סבל, זה לזהות, לחקור, להתבונן ולזהות שכל מה שאנחנו תופסים כאני, כאנחנו, הוא לא כזה, הוא לזה הוא לא אנחנו, הוא לא שלנו.

אז דיברנו היום בהנחיות לראות את המחשבות כמחשבות ולראות שהן באות והלכות מעצמן, אין לנו מושג, עד לפני שהן עולות, אפילו אותן מחשבות שאנחנו רוצים לחשוב, מה שנראה לנו שזו הבחירה שאנחנו בוחרים לחשוב, שאנחנו בוחרים לפתור, רוצים לפתור איזושהי בעיה, יש לנו איזו בעיה בחיים, בעבודה, אנחנו רוצים פתרון ואומרים – בוא נחשוב, גם החשיבה היזומה הזו, האם אנחנו יודעים איזה רעיון יופיע, כשאנחנו רוצים לחשוב? הרי ברור שלא כי אם היינו יודעים מה הרעיון, לא היינו צריכים לחשוב אותו, היינו יודעים אותו. אז גם כשאנחנו רוצים לחשוב, אנחנו מתווים לעצמנו דרך לחשיבה, איזשהם עוגנים, איזשהם דגלים, בוא נשתמש בלוגיקה הזו, בוא נחשוב מה קרה שם, אבל מה יעלה כפתרון וכרעיון? זה עדיין לא ידוע לנו וזו עדיין הפתעה. אז גם החשיבה המסודרת, היזומה, האקטיבית, החלק הנשלט בה זה הכוונה לחשוב, הנכונות לחשוב, הלהביא את זה לזיכרון, נשתמש בזה ונשתמש בזה אבל מה יעלה? תעלומה גדולה, כי אם זה לא היה תעלומה, אם זה היה ידוע מראש, לא היינו צריכים לחשוב, היה תמיד ידוע לנו, אתם איתי? אז גם הדבר שנראה לנו שכל כך שלנו כמו החשיבה, כמו המחשבות, מסתבר שזה פלא אחד גדול. הבודהה אומר לנו, לבדוק טוב ולחקור אותו בהתנסות שלנו ולראות שזה נכון לגבי כל דבר שאנחנו חושבים שזה אני או שלי. הגוף, האם הגוף שלנו? של מי הגוף הזה? מי זה האני הזה שאומר שהגוף הזה הוא שלי? איפה נמצא האני הזה? האני נמצא בגוף? האני נמצא מחוץ לגוף? איפה האני הזה? ברור לנו שזה אני אבל כשאנחנו שואלים מה זה – אנחנו יודעים שזה גוף. הגוף לא אומר "אני", הגוף הוא גוף. אנחנו יודעים שגוף בא וגוף הולך, גוף נולד, גוף מזדקן, הוא לא לגמרי עושה את מה שאנחנו רוצים, הוא עושה לגמרי את מה שהטבע מאפשר לו לעשות. אנחנו מפתחים יחס משוחרר כלפי הגוף. אנחנו רואים שזה לא רק בגוף ככה, שגם התחושות בגוף שמופיעות יש להן חיים משלהם, אנחנו אין לנו שליטה, אם יופיעו תחושות כאלה, אם יופיעו תחושות אחרות ולגבי מחשבות ולגבי רגשות ולגבי רעיונות ולגבי המודעות עצמה – מודעות מופיעה או לא מופיעה. האם מישהו פעם יכל לומר לעצמו – אני לא מודע או אני רוצה להיות מודע? מודעות מופיעה. אנחנו יכולים להיות ערים להופעת המודעות, לזה שאנחנו מודעים וזה מה שאנחנו עושים מדיטציה, אנחנו מיישמים כוונה ביחס לידיעה, אני רוצה להיות מודע, בוא נשים לב לזה אבל אם יש מודעות או אין מודעות, לא בשליטתנו. אם היה בשליטתנו כל הזמן הייתה מודעות והיא לא הייתה נגמרת אף פעם. אז הבודהה אומר לנו- תשימו לב, הדברים קורים מתוך הטבע שלהם ו"אני" ו"שלי" זה רעיונות שאנחנו משליכים על התופעה הזו שנקראת תודעה.

זה לא בהכרח רעיון רע; רעיון "אני" זה רעיון מאוד עוזר, מאוד מועיל. טוב לדעת שכשאומרים "יונתן" מתכוונים אלי ולא להסתכל על מה הם מדברים. זה מועיל אבל זה רעיון. אם אני חושב שהרעיון הזה הוא חי, הוא מרגיש, הרעיון לא חי, הרעיון לא מרגיש. הגוף מרגיש, התודעה יודעת הדברים קורים מתוך איזשהו טבע שמתהווה בהתאם להמון תנאים ונסיבות שקורים מעצמם. יש לנו השפעה עליהם, הם לא אנחנו, הם לא שלנו. אז התרגול מביא אותנו עוד ועוד להתבונן על התופעות, על האופן הלא עצמי ולא אישי שבו התופעות שאנחנו קוראים להן "אני" ו – "שלי" מופיעות. התופעות הן אמיתיות, הרעיון של "אני" הוא רעיון אמיתי אבל הוא רעיון. אוקיי, אין איתו בעיה אם אנחנו יודעים שזה רעיון, אז אם אנחנו יודעים ש"אני" זה רעיון אבל לא יותר מרעיון, שיש גוף, יש אהבה, יש אינטליגנציה, יש תבונה, ישנה מודעות, הדברים מופיעים ונעלמים, מופיעים ונעלמים וישנה ידיעה שלהם. אנחנו קוראים לעצמנו "אני" המרכז של הידיעה, אנחנו ממקמים את רעיון העצמי במרכז הידיעה, אבל זה רעיון שאנחנו יוצרים ומייצרים ושמים אותו במרכז הידיעה.

כל עוד אנחנו יודעים שזה רעיון, אין אם זה בעיה; כשאנחנו חושבים שהרעיון הזה זה באמת אני, החיים נהיים גיהינום. כי האני הזה כל כך קטן, וכל כך פגיע ויש רק אחד כזה וכל כך הרבה "לא אני" והחיים הופכים להיות חרדה ומבודד ונבדלות וניכור והם ונגדי וכל העולם זה או לטובתי או נגדי ואמאל'ה. אז כשאנחנו מאמצים הסתכלות לראות את הדברים כלא אני ולא שלי, זה לא שאנחנו שמחליפים רעיון אחד ברעיון אחר; אם אנחנו רק עוסקים ברעיונות אז זה לא שווה כלום. אבל ככל שאנחנו מאמצים את ההסתכלות הזו ובמקום להיות שבויים בנקודת מבט שאומרת - זה אני וזה שלי ודרכה לראות את העולם, מאמצים נקודת מבט אחרת, שאומרת הנה האני הנה האני מתהווה, אני רואה שהרעיון של האני נולד, אני רואה שהרעיון של האני אומר - הגוף שלי, אבל אני רואה את זה כרעיון, אני מתחיל להסתכל על הגוף, על המחשבות, על התחושות, על התודעה בצורה משוחררת, ככל שזה קורה, הפחד הקיומי, נעלם. כי אנחנו כבר לא מזוהים עם הדבר שהוא נראה כל כך פגיע ומאיים וזה לא שאנחנו מחליפים זהות אחת בזהות אחרת, כי השאלה שקופצת, אני זוכר אצלי שזה קפץ – "רגע, אז אם הגוף זה לא אני, אז מה אני? כי אני צריך להיות משהו כי אני מרגיש אני". אבל ככל שמבינים שאני זה רק רעיון אפשר לתלות אותו על הקיר, על השמיים, על אלוהים, תשימו אותו איפה שאתם רוצים וזה רעיון. אם אנחנו יודעים שזה רעיון, אפשר להגיד "אני זה כל העולם". אפשר להגיד "אני זה שום דבר". אבל ככל שזה לא רק מובן כרעיון אלא מופנם כהתנסות ישירה, ככל שזה קורה, החיים הופכים להיות מפחידים פחות, מסוכסכים פחות, חרדתיים פחות, אוהבים יותר, מחוברים יותר, שמחים יותר, חופשיים יותר.

אז הבודהה מציע את זה לראות כהתנסות, כתרגול, כמו שאנחנו מתרגלים נשימות, תשומת לב ונשימות ועוד לא יודעים אם זה יעבוד, הבודהה אמר שזה עובד אז ככה אנחנו מתרגלים תשומת לב והסתכלות על התופעות כלא אני ורואים לאט לאט, מתוך התרגול כמה זה משחרר וכמה החוויה שלנו משתנה כאשר ההסתכלות הזו הופכת להיות התנסות. נסתכל על זה ונסתכל,  נתבונן, נאמץ את זה כנקודת מבט וכשזה בסינכרוניזציה, כשזה באמת נחווה ככה, חווית הקיום משתנה. אז לשם, גם לשם, מכוון התרגול.

ואני רוצה לסיים בסיפור, בעיני הוא מאוד יפה על אג'אן צ'ה, מורה תאילנדי מפורסם שהיה מורה ל הרבה מהמורים שלנו, שמלמדים אותנו והוא די תרגל בעצמו כמעט בלי מורים, עם הדהרמה, עם הטקסטים של הבודהה ועם הנחיות שהוא קיבל פה ושם אבל הוא היה מין Self made נזיר כזה, והוא תרגל ונדד הרבה בג'ונגלים בשדות, בכפרים, בתאילנד ובשלב די מתקדם של התרגול שלו הוא ראה שהוא כבר במקום אחר לגמרי והוא הרבה יותר חופשי ומאושר מאי פעם, אבל הוא עדיין הבחין שהוא מפחד. הוא עדיין הבחין שמופיע לו פחד והוא היה מאוד כנה, הוא לא רצה לבלף אף אחד ולספר, לא לעצמו ולא לאחרים, סיפורים על דברים שהם לא, אז הוא אמר - אני לא משוחרר לגמרי, עדיין מופיע בי פחד. אז הוא החליט ללכת למקום שהכי הפחיד אותו כדי לתרגל שם והמקום שהכי מפחיד או שמאוד מפחיד תאילנדים ואסייתיים, זה מקומות שמסתובבות בהם רוחות. האמונה ברוחות מאוד מאוד חזקה מזרח ומקומות שיש בהם רוחות מאוד מפחידים, תאילנדים וויאטנמים, זה מפחיד אותם יותר מלדבר מול קהל, אז תראו כמה שזה מפחיד. אז הוא החליט ללכת לתרגל במה שנקרא בית קברות, מקומות ששורפים שם גוויות ולתרגל שם בלילה, אחרי שיש את הטקס של השריפה. הוא בא ושם שם את הציוד שלו, שזה בעצם מחצלת וכילה כזו נגד יתושים, זה הציוד שלו, זה מה שנזיר במזרח, ככה אומרים, מתרגל איתו ומניח את זה ליד הגופה, אחרי שהאנשים הכפריים שרפו את הגווייה, עשו טקס פרידה, חזרו, הוא נשאר שם לתרגל בחושך. הוא יושב ומתרגל ובשלב מסוים מופיע פחד והוא שומע, הוא לא יודע אם זו אמת או לא, הוא שומע צעדים – קליק, קליק, קליק, קליק... והוא מתחיל להזיע ואומר- אני עם התרגול שלי, אני לא עוזב את התרגול שלי, עם הנשימה, עם הנשימה והפחד מופיע והפחד והוא לא עוזב את הנשימה והוא ושמע את הצעדים והוא מזיע והוא כולו, לא פוקח את העיניים, לא מרים את הכילה, הוא נצמד לנשימה. מתישהו הרעש נפסק ועולה אור והוא רואה שהוא שרד את הלילה. אז הוא שמח אבל הוא אדם כנה והוא אומר- הלילה עבר ואני עוד פה ולא פקחתי עיניים ולא השתחררתי מהפחד, היום בלילה אני אבוא עוד פעם. אותו לילה הוא חוזר עוד פעם ויש עוד פעם של שריפה של כמה אנשים שנפטרו, שריפה של גופות. הוא מגיע ובונה את הכילה שלו ומתיישב בתוכה ובאותו הלילה הוא שומע עוד פעם צעדים והפעם, נדמה לי, אם אני זוכר נכון, זה נשמע לו כמו שני דברים שצועדים שם מסביבו והפחד עולה, לא פחות מאשר אתמול בלילה ואז הוא נזכר בהנחיות של הבודהה, לראות את הדברים כלא אני, כלא שלי והוא מחליט לתרגל בדיוק את זה והוא מזכיר לעצמו – הגוף, זה לא אני; זו ממש הנחיה ישירה של הבודהה לתלמידיו - ראה את הגוף כלא אני, לא שלי, לא מי שאני; ראה את התחושות – לא אני, לא שלי, לא מי שאני; ראה את התפיסות ואת המחשבות ואת הרגשות ואת התודעה עצמה כלא אני, לא שלי, לא מי שאני. אז יש סוטרה כזו ואג'אן צ'ה מתרגל אותה, מזכיר לעצמו, בשיא הפחד והיאמה שהוא נמצא בה. בשלב מסוים נפל עליו שקט גדול, משהו הבין, משהו הסתנכרן והוא חווה שקט גדול ובבוקר כשעלה השחר והוא פקח את העיניים הוא ראה שאין יותר פחד. הוא ואמר שהפחד לא חזר מאז.

אז אני אסיים כאן, תודה על ההקשבה, בוא נשב דקה בשקט. 

 

תמלול: אופיר איל