ההערה היתה בלתי צפויה כפי שהיתה משעשעת. כי במסורת המערבית, ישנה בדרך-כלל הנחה שהתפיסה היהודית-נוצרית של אלוהות עליונה אחת היא נעלה ומתוחכמת יותר מהסגידה הפרימיטיבית לכאורה לדמויות, איקונות ואיפיונים אליליים. אנחנו מתייחסים לזה כאל התפתחות אבולוציונית של האינטלקט, כאל יכולת לתפוס מושג יותר מופשט ופחות חומרי של האלוהות. יש גם נחמה מסוימת בישות אלוהית אחת במקום פיצול מרובה של אלילים, שלרוב רבים זה עם זה בתמונת-מראה לא נעימה של החיים על פני האדמה. אבל משהו ברקע נוטה לקלקל את זה, כפי שציינה דידי. כלומר, שבהחזיקנו בתפיסה שאלוהים קיים, אך בחושבנו על אלוהים בצורה מופשטת, כישות בלתי נראית או כמקור בלתי נראה, אולי איבדנו את אלוהים שבתוך נפשנו. האלוהות הופכת להיות רק מחשבה 'גבוהה' שחולפת, ובתור שכזאת איננה אלוהות כלל. אכן, דימוי האלוהים במחשבה של רוב בני האדם מבוסס על ילדותם: לרוב מדובר באבא קשוח/סב מזוקן השוכן בשמים ומחלק שכר ועונש. במקרה כזה, אולי באמת עדיף שתהיה איקונה למול עינינו, כמו פסל של שיווה הרוקד או של ישוע הסובל, או תמונתם של קוואן יין או מריה מלאי החמלה, או המבט הפקוח של רמאנה מהרישי, הם לפחות עוזרים לנו לזכור את התכונות האלוהיות האמיתיות, שאותן אנחנו יכולים לגלם. כפי שאמר פטנג'לי – אלוהים יכול להתחיל כקונספט אבל אחר-כך הוא צריך להיווצר (או להיוולד) כראוי בתוכנו. דמויות יכולות לעזור בתהליך הזה למרות שקיים הסיכון הברור מאליו שעבודת איקונות ואלילים, פסלו של גאנשה על האח, תיפסק שם. אחר-כך באמת נזדקק לאברהם או לבודהה שינתצו את אלילי החומריות ויזמינו שוב את חסר הדמות.
אלוהים כמחשבה אישית או קולקטיבית כל כך שזור בתרבות שלנו, בהיסטוריה שלנו, בשפה שלנו עד שהוא עוטה על עצמו דמות של מציאות כביכול ומתעצם כמו ענן ענק מעלינו. מהילדות מלמדים אותנו שאלוהים הוא בורא העולם, הכוח שמאחורי המציאות, מקור הטוב או באופן בסיסי ה'אחר' האוניברסלי, שאנחנו יכולים להודות לו או להאשים אותו כשאנחנו חווים חוויות נעימות או לא נעימות. בלי שום הסבר קולקטיבי אודות מהותו של האל הבלתי-נראה הזה, אנחנו עדיין משתמשים בו כשנוח לנו, כמו קופסת תכשיטים או פח אשפה או מקלט בטוח או סמכות מוסרית או מסתורין מוחלט, כדי לתעל לשם כל מה שאנחנו לא מבינים, שהוא מעבר, שהוא תקוות החיים או כאבי החיים. למשל, מתוך חוסר בטחון, אנחנו לא מסוגלים לשאת את המחשבה על אי-הוודאות של מה שעתיד לקרות לנו וכך, כמו בספר התפילה של צום יום כיפור היהודי, או בקונספט הנוצרי של יום הדין, אנחנו מדמיינים את אלוהים בתור פקיד חשוב הכותב את גורלנו בספר חשבונות. כמובן שדימוי חושי של ישות אלוהית יכול לספק לנו נחמה, הקלה ובטחון במשהו גדול יותר. אבל הוא לרוב נוצר על ידינו, מתעתע ותלוי באמונות אישיות.
אמונה משמעותה להפוך אירוע שכלי למציאות; יצירת שכנוע עצמי שהוא באמת קיים שם איפשהו (למשל 'למעלה'). האמונה באלוהים היא אמונה עצומה, לא משנה באיזו אופן האמונה מתגלמת. גם תאיסטים וגם אתאיסטים שותפים לאמונה זו. התאיסטים הכניסו את הפיל הענק אך הבלתי-נראה לחדר, האתאיסטים רוצים לגרש אותו החוצה בבעיטה. האמת צוחקת על שניהם, ואומרת שהאמת היחידה פה היא שמתוך בורות מזהים את האמונה כמציאות.
הכתבים הבודהיסטיים תוארו כאתאיסטיים. הם רחוקים מכך. הבודהה, לפחות לפי הכתבים המוקדמים, הבהיר מעל לכל ספק שאת השאלה האם אלוהים קיים או לא מוטב 'להותיר ללא תשובה'. היו שאלות שהוא סירב לענות אליהן מכיוון שאמר שגם התשובה כן וגם התשובה לא, יובילו לבלבול. אבל במקרה של קיומו של אלוהים הוא היה הרבה יותר נחרץ. מדווח שהוא אמר שאמונה כזו, שאלוהים קיים או שאלוהים לא קיים, יכולה לחתור תחת חיים רוחניים, ולמעשה לחסום את יכולתנו להבין את המציאות המוחלטת. הוא אמר שהיא תוליך אותנו לאיבוד במה שאותו כינה 'סבך של דעות'. מכיוון שאנחנו יודעים כמה מלחמות, טבח, אלימות, סבל וכאב היו ועדיין נגרמים על ידי מאמינים דתיים, סבך זה אכן עשוי קוצים דוקרניים.
דרך התרגול הבודהיסטית (הדהרמה) מבוססת על חקירה, כנות חסרת פשרות ואהבת האמת. לכל הפחות, כנות תקרא לנו לראות אמונה כאמונה, דעה כדעה, שכנוע עצמי כשכנוע עצמי, ולא יותר מכך. אנחנו צריכים לקחת בעלות ואחריות על האמונות והדעות שלנו ולהכיר אותם ככאלה. בכך, אומרים הכתבים, אנחנו שומרים על אותנטיות. אנחנו מקטינים את האשליה שהדעות שלנו נכונות ושל אחרים שגויות. האמת מוגנת. יש עדיין דרך ארוכה להתעוררות שבה למעשה אמת מוחלטת מוגשמת, לא רק מוגנת.
בעולם החיים היהודיים האותנטיים, הדגש הוא על פרקטיקה לאורך 24 שעות, ולמרות שהאמונה באל עשויה להיות סוג של תוכנית שפועלת ברקע, מקור והנחת יסוד, היא לא מודגשת כבסיס לחיים דתיים. הצדיקים מזהירים מפני התכלות בידי האמונה, שתוביל לאובססיה, קיצוניות, עבודת אלילים ומשיחי שקר. החכם וההוגה היהודי הגדול בן ימי הביניים, הרמב"ם, אמר שכדי לחוות ולחיות עם מה שהוא כינה 'חכמה נעלה', או האלוהי, עליך לנקות את התודעה על ידי חיים של תרגול מעמיק 24 שעות ביממה. חיים אלה כוללים לימוד, תפילה, רגישות מוסרית, ומצוות, פעולות מצפון, שמעודדות מודעות וקדושה בחיי היומיום. פרופ' ישעיהו לייבוביץ, ההוגה והאיקונוקלסט המפורסם של המאה הקודמת, אמר פעם: 'האם אלוהים קיים? זאת לא שאלה יהודית!'
ברגע שאלוהים מופיע במוחנו כמחשבה, זהו תוצר מוגבל של התודעה שלנו ואין לו שום דבר עם המוחלט. המוחלט נמצא הרבה מעבר למחשבה. הוא עשוי להיות המקור למחשבה, כמו המקור של כל דבר אחר, ולכן אינו יכול להיות מוכל במחשבה. מחשבות אודותיו הן כמו לנסות לחתוך את כוח הכבידה באמצעות סכין. מה שאנחנו רואים ויודעים הוא פרשנות, תבנית מלומדת ומותנית. העולם כפי שאנחנו מכירים אותו חרוט במוחנו כרשתות עצביות. ככזה הוא כולא אותנו בתבניות שלנו. הדעה על אלוהים היא אחת מהתבניות הללו. אם אנחנו אוחזים בה, הזמנו את אלוהים להצטרף לכלא אתנו וכלאנו את שנינו. זאת אינה הדרך לשחרור.
דרך אחת להימלט מכך היא למוטט את הדואליות שישנה מציאות מוגבלת יומיומית ושמעליה ישנו אלוהים או בורא כל-יכול אליו עלינו להתפלל ולהתחנן. הדואליות נוצרת על ידי ההנחה שקיים עולם חיצוני יציבלכאורה, כולל אלוהות, ועולם סובייקטיבי, או עצמי פנימי, שזקוק להתפלל לאלוהות החיצונית. למעשה אנחנו לא יכולים להימנע מהדואליות כחלק בלתי נפרד מהתפיסה היומיומית, מפני שהיא מובנית בהרגלי התודעה שלנו. אבל אם אנחנו רציניים בנוגע לתרגול דתי ורוחני נצא למסע להפחתת הדואליות ולחיים בנוכחות לא דואלית ומוארת כשלעצמה. אבל, אם דואליות הופכת להיות התמצית והמוקד של חיינו הדתיים, דרך ההפרדה בין שמים לארץ, היא עשויה לקעקע לחלוטין את כל מאמצינו וכל השתוקקותנו לחירות רוחנית.
באופן פרדוקסלי, אם נסתכל בדקדקנות על חלק מהנוסחאות המסורתיות של רעיון האלוהים עצמו הם יוכיחו לנו את זה. תחשבו על השמות שאנחנו בעצמנו נתנו לאלוהים. באמונה היהודית השמות כולם מכוונים אותנו בחזרה לחיים, לא לאי-שם מעל ומעבר. התנ"ך מספק לנו שמות כמו סלע ('צור' [במקור בעברית]), מקום ('מקום'), נוכחות ('שכינה'), מקור ('בורא'). בפעם היחידה בתנ"ך שאלוהים נשאל ישירות מי הוא, הוא ענה אני מה שאני ('אהיה אשר אהיה'). אפשר לתרגם זאת מעברית פשוט בתור 'הוויה'. מעבר לכך, 'ביתו' המקראי של אלוהים בתוך בית המקדש היהודי היה לב ליבו של בית המקדש, 'קודש הקודשים'. זה היה חדר ריק. סמנים מיתולוגיים אלה ברורים. אם אנחנו רוצים להכיר את האלוהי, עלינו להביט לעבר ה'הוויה' או הקיום; והוא ריק מהעולם כפי שאנחנו מכירים אותו. איך נוכל להבין זאת?
קיום לכשעצמו הוא לא משהו שאנחנו יכולים להסתכל עליו, לרכוש או להבין. אנחנו לא יכולים להכיל אותו בחוויה הרגילה שלנו, בהתבסס על רשתות עצביות, ועל העצמי והעולם. במקרה הטוב ביותר אנחנו יכולים להצביע לעברו, לחשוב עליו ולתת לו שמות – כמו אלוהים! אבל כדי לראות אותו באמת, אנחנו לא יכולים להשתמש במנגנונים של המוח הרגיל, שהם תבניות שנולדו מתוך זמן, זיכרון והתניה. הדבר דורש תהליך הרבה יותר עמוק, של מדיטציה, חיפוש רוחני ותובנה. אם אנחנו לא עושים את זה, אנחנו נותרים רק עם קצה קצהו של הקרחון, לא החלק הארי, ולזה אנחנו קוראים אלוהים כדרך לחמוק מלהביט מתחת לפני השטח. אנחנו מפחדים לעשות זאת מכיוון שכל העוצמה והאמונה של ה'עצמי' נבנים סביב תחושה מתעתעת של שליטה בקיום. הדבר האחרון שה'עצמי' והשכל רוצים לעשות הוא להיספג בקיום, ללכת לאיבוד בלא-ידוע, להתמזג עם מה שמעבר. לכן אלוהים פה הוא בריחה קולקטיבית, ואם אנחנו לא רוצים להיתקע שם, עלינו להיכנע, לוותר על ההיקשרות לידוע, על ההיקשרות לשליטה ולחקור עם כל החכמה שאנחנו יכולים לצבור את המהות של הקיום הזה, רגע אחר רגע.
דרך אחת לעשות זאת היא לאפשר לעצמנו להתנסות בחוסר האפשרות לחשוב בכלל על אלוהים, לעודד מושגים כאלה לפרק את עצמם, לפוצץ את עצמם. אפילו רק על ידי החלפת המילה אלוהים במילים כמו המוחלט, המציאות האולטימטיבית, נוכחות, המחשבה נהיית פחות בטוחה בעצמה. הדבר משחרר הטלת ספק אשר, כמו וירוס, יכולה להתרוצץ במוחנו ולבטל הנחות ואמונות. כל דרך שבה ניתן לטפל בחשיבה על אלוהים כמו קואן ענק, או חידה בלתי אפשרית, תקרב אותנו אל האלוהי. 'החיים אינם בעיה שיש לפתור אלא מסתורין שיש לחיות', כך אומר הביטוי הידוע. זה יכול לתת לנו תחושה צנועה שאנחנו יצורים מוגבלים ומותנים שמושיטים יד אל מעבר לעצמנו. אולם, אם שוקלים זאת בצורה מדוקדקת, בן האדם הוא כבר מסתורין מעבר לעצמו. האם אנחנו באמת קיימים? באיזה אופן אנחנו יכולים להגיד שכן? דקארט אמר שהוא יודע שהוא קיים כי הוא יכול לחשוב. 'אני חושב משמע אני קיים'. אבל זה אומר לנו רק שהמחשבה קיימת. השכל לא יכול למעשה להכיל את הקיום של עצמו, לא יכול באמת להבין מה זה להיות קיים, לא יכול להבין ממה הוא בעצם עשוי, לא כל שכן איך הוא מופיע כפי שהוא. כך שהשאלה אודות קיום האלוהים איננה שונה מהשאלה על קיומה של מחשבה. במילים אחרות, חשיבה על אלוהים אינה בהכרח מגלה את אלוהים, היא רק מגלה שישנה מחשבה על אלוהים וחשיבה על מחשבה אף היא מגלה רק מחשבה. ופה אנחנו עוצרים.
האם מחשבה לא יכולה להתפשט מעבר לעצמה? כן, ברור שהיא יכולה, אחרת לא היה עולם – זיכרון פניה של אמנו או מראהו של עץ זית מייצגים משהו בעולם אפילו אם אנחנו לא יכולים לומר בצורה מוחלטת מהו אותו דבר. לעומת זאת, כשמחשבה מנסה להגיע רחוק כל כך מעבר לעצמה עד שהיא למעשה מנסה לדעת את המוחלט, את המקור, כולל המקור שלה עצמה, כל מה שנותר לה הם כמה מילות שלילה (''בלתי-רגיל'), או תארים (הכול יכול, הכול יודע, מלא החמלה). היא מותירה אותנו בתחושה שאנחנו יושבים בקרקעית באר ומנסים להכיר את הצד האחר של השמים. ברור שאנחנו צריכים קצת ידע לגבי הכוחות והאמצעים שיש לנו אשר יכולים לקחת אותנו אל מעבר. איך אנחנו יכולים להשתמש במחשבה כדי לבצע קפיצה מעבר למחשבה? בעולם של הידוע, איך אנחנו יכולים לשחרר את כוחו של הלא ידוע, שנראה עצום בהרבה מהמרחב הקטן של הידוע?
זהו למעשה עצם הבסיס ונקודת המוצא לתרגול של הדהרמה. והדרך שמותווית בפרקטיקה הזאת היא עצומה, עשירה ומתוחכמת. ניתן לבחור נושא אחד או שניים. הראשון הוא כיוון עקבי לשחרור עצמנו מהתקשרויות ותלותיות. מכל הדברים האלה שיוצרים חיים אוטומטיים, שקושרים אותנו אל העולם הידוע של דברים, מושגים, דעות ו'עצמי'ים. זה כרוך באימון עמוק של ראיית הדברים כפי שהם באמת, ולהרפות מהם – ראיית הדפוסים והתבניות שלנו, וראייה עמוקה שהם במהותם דינמיים וחופשיים. זה כמו לחפור באר, ולהשליך הצידה כל מה שהוא לא מים. אנחנו לא מגדירים מהם מים, הם חמקמקים, קשים לראיה ועמוקים, אבל כשנגיע אליהם - אנחנו נדע. הכמות הגדולה ביותר של אדמה שיש להיפטר ממנה היא האמונה בעצמי ובשלי. ההתבוננות במציאות הממוקדת באגו, הסובייקט המוצק שבאופן אוטומטי רואה הכול - כולל את העצמי שלו/שלה - בתור אובייקטים מוצקים, מעצב בבטון דואליות מוטבעת שמיושמת בכל רגעי החוויה. כולל של האלוהי. אנחנו נפטרים מרעיון האלוהים ביחד עם רעיון העצמי ביחד עם כל המחשבות כסובייקט. זה כולל אימון מדיטטיבי עמוק ואימון של מודעות קשובה לטבע החוויה. למרבה המזל, כשאנחנו עושים זאת אנחנו מגלים שאנחנו לא צריכים לעבוד כל-כך קשה להיפטר מדברים, הם נעלמים בעצמם. כי טבעם הבסיסי הוא דינמי וחופשי. האדמה נעלמת כשאנחנו מתחילים לחפור. כשאנחנו בוחנים בקפידה כל אחת מהתבניות שאנחנו מותנים להאמין בהן, כמו זו שאני בעליו של הגוף שלי, היא מוכחת כבלתי-נמצאת, ארעית וחמקמקה. מציגים בפנינו את השקיפות של המציאות המוצקה כביכול, ואנחנו יכולים לראות דרכה את האלוהי.
לנסח את זה אחרת, אם יש רמז לבעלות או זיהוי עם מה שאנחנו מכנים האלוהי או המוחלט, הוא נעלם. אלוהים 'שלנו' הוא לא אלוהים בכלל. אנחנו לא יכולים לטעון שהקיום שייך לנו בדרך כלשהי, או אפילו מתעניין בנו. הקיום פשוט ישנו. בעלות על אלוהים משמעותו לאבד את אלוהים. זה גם הולם בדרך יותר מעודנת את נושא החסד האלוהי. אם אנחנו הולכים בדרך הזו היא מובילה אותנו לאשליות של ציפייה, אשליות שבדרך כלשהי אלוהים נמצא פה להעניק ('חסד'): תועלת ולא נזק. אנחנו שוכחים שתועלת ונזק הינם תיאורי חוויות שמוגדרים על ידינו, כסובייקטים. הם אינם מוטבעים במציאות עצמה. אם אנחנו מאמינים בטוב האלוהי, אז כשמגיע הרע אנחנו מאבדים את אמונתנו, כמו שקרה לכל-כך הרבה יהודים אחרי השואה. זה לא הכרחי. האלוהי נמצא בגרעין של הרגע המתרחש, בתוך הקסם של הקיום עצמו, לא משנה אם הרגע המתרחש נוח או לא נוח לאותו גוף-נפש.
היבט אחר של תרגול רוחני הוא פיתוח של כוחות של התודעה שאחר-כך מובילים אותנו מעבר למחשבה. היכולת להיות שלוו, רגוע ודומם, להיות עקבי ומרוכז, ולהצית את אש הסקרנות והעניין, הנן דוגמאות. המדע הראה כי מדיטציה יכולה לאזן בין הצד הימני של המוח, שהוא החלק במוח שמאפשר חוויה גלובלית, דמוית-אוקיינוס, והמוח השמאלי, שמעורב יותר ביצירת גבולות של העצמי והעולם. כשמשתמשים במוח מלוכד שכזה, כשאנחנו מתבוננים על משהו פשוט כמו הנשימה, אנחנו יכולים לראות דרכו את המיידיות של החוויה, כמו גם את הטבע הדינמי והלא-כבול של הדברים. אם אנחנו מסתכלים על המשקל שלנו המכביד על הקרקע אנחנו יכולים לראות דרכו את משיכת כוח הכבידה, שאיננה בבעלותנו. כוחות התודעה כוללים את כוחות הלב. בהתבסס על אושר וחירות פנימית שמורגשים בכל התאים שלנו, כוח האהבה הוא בטבעו חסר גבולות, זהו כוח שפותח עולמות ושובר מחסומים. כל הכוחות הללו ייקחו אותנו אל מעבר לכלא של המחשבה הדואלית.
במקום הזה דברים נראים אחרת. אין עוד צורך לבנות 'אחר' מושלם כלשהו ולמקם אותו מעל ואותנו מתחת, במקום כלשהו נמוך יותר. אנחנו בעצמנו הופכים להיות השדה בו למעלה ולמטה נפגשים ואז מתעלים מעבר להם. המוחלט והסופי ואפילו הקיום מאבדים את ה' הידיעה שלהן והופכים להיות מוחלט, סופי, נוכחות. הקיום [being] הופך להיות התקיימות [beingness]. כמו בכותרת ספרו של רבי קופר, אלוהים הוא פועל .
כדי להגשים את האלוהי, עלינו למות לעולם הרגיל של מושגים, למציאות של הקונצנזוס, לידוע, לעולם המחשבה, לעולם ההזדהות והניתוח, לעולם הרגיל שאנחנו מכירים ובונים באמצעות התודעה שלנו. 'תמות עכשיו אל תוך העכשיו' אומר ניסרגדטה מהאראג'. 'אף אדם לא יכול להכיר אותי ולחיות' אומר אלוהים בתנ"ך. הכוהן הגדול במקדש היהודי היה בסכנת מוות כשנכנס לחדר הריק. היה עליו לעבור טיהור והכנה פנימית עמוקים בכדי לצאת החוצה 'בחיים'. למען האמת, במקום הזה אנחנו יותר חיים מאי-פעם. זה מקום של הוויה טהורה. אבל הוויה היא גם טבעו של המוחלט. בשתיקה של אין-מושג ואף-אמונה, בשקט של נוכחות טהורה, אלוהים מוצא אותנו. באותו מקום המילה אלוהים והמילה אמת מתחלפות זו בזו. זה מפחיד. אנחנו מפחדים לוותר על הידוע. מעטים מוכנים לקפוץ לתוך התהום הזאת, אבל אם אנחנו מוכנים, וכשאנחנו מוכנים לשחרר, אנחנו עשויים אז להבין שהתנועה אינה כמו קפיצה אלא יותר כמו נפילה, וזו נפילה מתוך כמעט כמו שזו נפילה לתוך, והתהום הופך להיות גן העדן. שיגור זה אל החלל אינו לגמרי בידיים שלנו. אבל אנחנו יכולים להכין את הקרקע. ולהיות לגמרי נכונים לשמוע את הקריאה שמעבר.