על חווית השירות במטבח - תמי ברקאי

צוות מטבח. יש לנו מטרה: לדאוג להזנת משתתפי הריטריט.יש לנו הוראות: תפריט מסודר. יש מצרכים, יש לוח זמנים. לקח לי זמן להתחיל לראות איך כל זה יכול להיות תרגול, איך התנאים האלה, של היות חלק מצוות בעשייה, קשורים למה שאנחנו עושים בישיבה על הכרית.

הצוות חולק עבודה ומטלות, שתיקה ודיבור. אנחנו סנגהה אינטימית מאד ליומיים וחצי. שירות הוא הזדמנות לראות מה קורה בתוכי כשאני פוגשת אנשים אחרים, מה קורה כשנדמה שיש לי "תפקיד" "אחריות", ש"אני" "הצלחתי" או "נכשלתי".
הפעם, אני מגיעה למטבח עם כוונה לשים במרכז התרגול שלי את הדיבור הנכון. הזדמנות נפלאה לבחון מתי מבורכת היא שיחת החולין תוך כדי העבודה, שמאפשרת היכרות וקרבה, ומתי היא פחות רצויה לי. והנה, מרגישה שאמרתי משהו רק כדי למצוא חן, או להצחיק, או מתוך מבוכה.

נושמת ומרפה. הזדמנות לשאולמתי יש לי צורך בשקט, בהפסקה, ואיזה תנאים יאפשרו לי את החופש להרגיש ולממש את הצרכים הללו? וכמנהלת המטבח, איך אני יכולה לתמוך בתשומת הלב של חבריי לצוות לשאלות אלו ואחרות?
מחשבות, תחושות ורגשות עולים כשפתאום מתגלה סיר שנשכח על האש ואורז שנחרך.אני שומעת בתוכי את הקול הביקורתי, האם יש בי ברגע הזה מספיק חוכמה כדי שלא לתת לאכזבה, לרצון ש"הכל יתנהל כמו שצריך" (ובואי נפרק את המשפט הזה: הכל– יתנהל- כמו שצריך -) לנהל את התגובה שלי?

מחשבות, תחושות ורגשות עולים בכולנו כשהיוגים נכנסים לחדר האוכל ופתאום מגיע ספק האם הכמות שהכנו מספיקה (האם זה חלום הבלהות של כל מנהלי המטבחים– שייגמר האוכל ויישארו רעבים?)
מחשבות, תחושות ורגשות עולים כשמצטרפים לקבוצת דיון וה"יוגים" - זה שהיה הבוקר בתורנות חיתוך וזו שאחראית על פינת התה, ועוד מישהי בכלל לא ראיתי עד עכשיו - מדברים וקולם נשמע, מיוחד וייחודי, וה"ריטריט" מתפרק להיות מה שהוא – אוסף של אנשים, קולות, צרכים, נסיבות ותנאים.

בתוך העבודה במטבח, ובמיוחד באינטנסיביות של סופ"ש, לא תמיד ניתן לחוש בזמן אמת את התהליך שמתרחש. וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש, כשבחזרה הביתה ובימים שאחריה אני יודעת בבירור שהלב שלי פתוח קצת יותר מאיך שהיה כשהגעתי לעין דור כמה ימים קודם, שהסנגהה של הצוות והמורים עוד איתי, וחוכמת הדהרמה בתוכי.

 

עברית
תמי ברקאי