בשבוע שעבר בריטריט המשפחות ב"ספיריט רוק", ראינו צעירים רבים, שהיו מוקפים במערכות תמיכה ודוגמאות מיטיבות, והצענו להם הדרכה מיומנת רבה. לראות את התוצאות החיוביות שהיה לכך תוך מספר ימים בלבד גרם לי להרהר ברעיון שאם תופסים דברים בשלב מוקדם ויש לכך השפעה כבר בהתחלה, שכמשהו מתגבש ולובש צורה, התערבות קטנה יכולה לחולל שינוי גדול. השיעורים שאנו לומדים והדפוסים שאנו מפנימים בצעירותנו יכולים להשפיע עלינו עמוקות.
אותו דבר תקף לגבי תרגול המדיטציה שלנו. כשאנו משננים את הגורמים להתהוות המותנית (חוקי הסיבתיות ששולטים על החוויות שלנו והעלייה וההפסקה של אי הנחת, חוסר הסיפוק והסבל - דוקהה), ניתן לראות שאם תופסים את התהליך בשלב מוקדם, צריך להשקיע פחות מאמץ כדי לבער סבל ופחות צער מעורב בתהליך.
כאשר אנו בוחנים את חוויותנו באותו אופן שבו אנו מתמודדים עם הרוחות הארציות - שמחה ואומללות, שבח וביקורת, הצלחה וכשלון, רווח והפסד – אפשר לראות כיצד התודעה מגיבה ורודפת אחרי רווח, בורחת מהפסד, מזדהה, נאחזת ומוקירה שבחים, דוחה ביקורת וכדומה... תגובות אלו טבעיות לחלוטין אך ככל שנראה אותן ונהיה מודעים להן באופן מלא יותר, כך נחווה פחות צער, כאב, וייאוש.
זהו לימוד שכדאי לקחת ללבנו ולתרגל מידי רגע ברגע. אנו חיים במידה רבה בתוך עולמנו היומיומי שמבוסס על התפישה והתחושות שלנו. אנחנו רואים מראות, שומעים קולות, נוגעים בחפצים, אנחנו מקבלים החלטות, אנחנו נמצאים בקשר עם הגוף שלנו, עם העולם החומרי ועם 10,000 המחשבות, מצבי הרוח, והרעיונות שנובעים מהאינטרקציה שלנו עם העולם. ככל שאנו מפנימים ומשתמשים יותר בלימוד של ההתהוות המותנית כך אנחנו מבינים יותר שכל זה הינו רק פְּהַסָה, מגע חושי עם המציאות. מגע חושי מאפשר עלייתן של תחושות הנאה, כאב ורגשות נייטרליים. "זה יפה", "זה מכוער", "זה רגיל" וכו'... ומתוך 'כן השיגור' הזה, בזרם החוויות הרגיל שלנו, עולה טַנְהַא (השתוקקות). 'עם תחושות כתנאי יש השתוקקות', שמובילה ליגון, לאבל, לכאב, לצער ולייאוש.
כאשר אנחנו מבינים באמת את השרשרת של סיבה ותוצאה, אנחנו יכולים לראות שכאשר תחושה מופיעה, היא יכולה מהר מאוד להפוך ל"אני לא יכול/ה לסבול את זה, זו טעות, זה רע, אני לא אוהב את זה, אני חייב להפטר מזה" או להפך: "אני רוצה את זה, זה טוב, איך זה יכול להיות שלי, זה שלי, אני חייב לשמור על זה, להחזיק את זה, להיות הבעלים של זה". כאשר המעגל מתחיל בדרך זו של רכושנות, אנחנו יכולים לראות איך התחושה של בעלות מובילה להרגשה של אובדן ומולידה דוקהה.
כמו עם ילדים, כאשר אנו משפיעים על ילד בן שלוש באופן מיטיב, ההשפעה הזו יכולה ללוות אותו חיים שלמים. באופן דומה, אם אנחנו תופסים את התהליך, בתשומת לב, מיד בתחושות שמתנות השתוקקות, ניתן לשבור את המעגל ממש שם. אנחנו יכולים לחיות עם לב שליו לחלוטין גם במימד הרגשי: הודנא הזו היא נעימה, אך איני חייב לקחת בעלות עליה. מחמאה היא מתוקה, בקורת היא מרה. רווח הוא מתוק, הפסד הוא מר. ככה זה. אין לנו צורך לעשות שום דבר מעבר לזה.
אנחנו יכולים לזהות את זה: 'זו התודעה שאוהבת מתיקות, זו התודעה שלא אוהבת מרירות. זה הכל. זה ריק. אין שם שום דבר. זה לא שייך לאף אחד. זו פשוט אחת מהתכונות הטבעיות שמתממשות, לובשות צורה, מתמוססות. זה כל מה שזה.' אז הלב נשאר שקט למרות שיש מעורבות מלאה של החושים בעולם – ראייה, שמיעה, הרחה, טעימה, חישה, תפיסה, עשייה ופעולה. יש מעורבות חושית מלאה אבל היא נקייה מבלבול ואין הזדהות עמה.
אם אנחנו מודעים לתהליך מוקדם יותר, ברמת הרקמות העמוקה, ומצליחים להישאר בתשומת לב ממוקדת, אז הבורות – כל אשליית השניות של 'אני' כאדם שחווה את העולם שם בחוץ; אני כאן שהולך למקום אחר', הסובייקט שמודע לאובייקט – אינה מקבלת כל כוח או ממשות. זה קורה כאשר 'עם אוויג'א כתנאי יש סנקהארה' (בורות מתנה הבניות מנטליות). כאשר יש בורות, השניות של סנקהארה (המורכבות שלה) עולה, אך במידה שיש מודעות מלאה, ידיעה מלאה, תשומת לב מלאה – אזי אפילו מידה כזו של בלבול או חוסר ממשות אינה מופיעה ואין שום אמון בה.
פרה פיוטו אומר בספרו "התהוות מותנית", שכאשר נאמר: "עם הפסקת הבורות נפסקים גם הדפוסים המנטליים (סנקהארה), עם הפסקתם של הדפוסים המנטליים פוסקת פעילות ההכרה" וכן הלאה, אין מדובר במשהו שהתחיל והגיע לסיומו בלבד אלא במשהו ש"אינו עולה" יותר. התודעה אינה יוצרת את עולם "הדברים", "זה ואחר". זוהי הגשמת הדהמה. זה רק דהמה. היא אינה נבנית, היא אינה מחולקת, היא אינה נוצרת. אין "אני כאן והעולם שם בחוץ", סובייקט שנפרד מאובייקט, זוהי השלווה והבהירות של הגשמת הדהמה כאן ועכשיו.
המאמר תורגם במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל http://www.buddhism-israel.org/