אי אלימות ברקע המלחמה

כותב המאמר: 
ערן הרפז
תרגום: 
ערן הרפז

 

אי-אלימות ברקע המלחמה
(מתוך: דהרמה בזמנים של קושי – שיחה עם סטיבן בצ'לור, 28 באוקטובר 2023)

 

מאנגלית: ערן הרפז 


 

ערן: הזכרת את אוזלת היד של נוסחאות ופתרונות מוכנים, בודהיסטים או של דתות אחרות, ואני רוצה לקרוא שתי שאלות שלדעתי קשורות זו לזו, ולהוסיף משהו משלי. השאלה הראשונה היא על ההבדל בין אלימות להגנה עצמית. את השאלה השנייה אקריא כלשונה: "למיטב ידיעתי, הדלאי לאמה אינו פציפיסט. האם אדם יכול להכיר ממש במצוקתו של הצד השני, ועדיין - לתמוך בלחימה למען מה שהוא מחזיק כצודק, תוך הבנה כמה טראגי הוא המאבק?"
ואני רוצה גם לשתף בדילמה מוסרית שמצאתי בה את עצמי. משך שנים רבות של תרגול והרהור בסילה. הערך של להימנע מלקחת חיים נראה לי כל כך ברור, בהיר ופשוט – לא לוקחים חיים. נקודה.  ועכשיו, במיוחד אחרי מה שקרה בדרום ישראל, כשאני מוצא את עצמי, שעה שהתעורר בי מצב הישרדותי (או איך שלא נקרא לזה), מלווה במחשבות מלאות פחד נוסח כיצד אנהג אם חלילה יגיע לביתי אדם עם נשק במטרה לפגוע בילדיי, במשפחתי, בשכניי וחבריי, ואני מבין שאם תהיה בי את המסוגלות להחזיק בנשק ולהשתמש בו (וממש אינני בטוח שתהיה בי המסוגלות...) - הייתי לוקח את החיים שלו. וההבנה הזאת הייתה, ועודנה, מאוד קשה ומטלטלת עבורי.

סטיבן בצ'לור: כשאתה מדבר, כמה דברים עולים לי לראש. חייתי שנים רבות בשווייץ. מדינה שנודעת בניטרליות שלה, שנודעת כשוחרת שלום, אבל מהר מאוד גיליתי שלכל גבר, לכל אזרח שוויצרי ללא יוצא מן הכלל, יש בביתו רובה, תחמושת ומדי צבא . היה לי חבר קרוב, שהיה האדם הכי עדין שאני יכול לדמיין, וגם לו היה רובה, תחמושת וקסדה בארון בחדר השינה שלו. שאלתי אותו פעם: "מרטין (זה היה שמו), איך אתה חי עם זה? איך אתה חי עם העובדה שאתה מתרגל בודהיזם",  לפני כן הוא עמד להיעשות כומר נוצרי, "איך אתה יכול להתמודד עם זה? איך אתם יכול לדמיין שאי פעם תשתמש בכלי הנשק האלה?" והוא אמר: "אם חיילי אויב היו מגיעים לכפר שלי ומאיימים על אשתי ועל הילדים שלי, הייתי יורה בהם". הוא אמר: "זה בטח היה מוציא אותי מדעתי, אבל הייתי עושה את זה".
(בצ'לור ממשיך:) אני בדרום קוריאה עכשיו, וחייתי במנזר קוריאני במשך שנים רבות, בשנות השמונים. אחד הדברים ששוב ושוב זעזעו אותי היה ש - לפעמים אפילו באמצע ריטריט מדיטציה - הנזירים היו עוזבים את אולם המדיטציה, לובשים מדי צבא ויוצאים לאימון צבאי במשך היום. זה היה קורה באופן קבוע. הנזירים בקוריאה הם יוצאי דופן בקרב הנזירים הבודהיסטים ברחבי העולם בכך שהם רואים שיש להם חובה להגן על ארצם מפני תוקפנות. היו אלה מיליציות של נזירים קוריאנים שבסוף המאה ה-16 הפכו את הכף כנגד פלישה יפנית, ומאז נקטו הנזירים עמדה לא-פציפיסטית, אלא תחושת חובה כלפי ארצם להגן עליה בבוא העת. יש נזירים שמסרבים לעשות זאת, והדרך היחידה שהם יכולים להשתחרר מהצבא היא לקחת גרזן ולקצוץ את אצבעותיהם כדי שלא יוכלו לירות ברובה. זה הטריד אותי מאוד, אבל ככל שלמדתי לחשוב על זה יותר, הבנתי שיש יושרה ובמובן מסוים ריאליזם בעמדה המסוימת הזאת.
(עוד נקודה שעולה בדעתי: )אני נזכר שאחרי פיגועי ה-11.9 בניו יורק, כתבתי מאמר למגזין tricycle (המגזין הבודהיסטי החשוב ביותר במערב – ע.ה.), ובמאמר הזה התחלתי להכיר לראשונה בכך, שכאשר מדובר בשימור לאום או מדינת לאום, אלימות אינה בבחינת תוספת אופציונלית, אלא שמדינת הלאום מבוססת על נכונות הממשלה להשתמש באלימות כדי להגן על החירויות שהמדינה מעניקה לאזרחיה. שוב, אנו יכולים לחיות כבודהיסטים נחמדים ושוחרי שלום, אך אנו מסוגלים לחיות כבודהיסטים נחמדים ושוחרי שלום רק מכיוון שאנו מוגנים  בסופו של דבר על ידי מדינה שמוכנה להשתמש באלימות כדי להגן על החירויות שלנו. אנחנו צריכים להכיר בכך שהאלימות מובנית בתוך המבנה של המדינה עצמה, היא מובנית בתוך אותם תנאים מערכתיים שמספקים לנו את החופש והחירויות שאנחנו נהנים מהן, ואני תוהה לפעמים אם אין אנחנו צריכים להבדיל בין אלימות לאכזריות. אני מרגיש שאלימות היא בלתי נמנעת, אין מנוס ממנה. לא כך אכזריות. אכזריות נראית לי כמו הדבר היחיד שאי אפשר להצדיק, שאי אפשר לסלוח עליו. אין שום הצדקה לאכזריות. מה שקרה בדרומה של ישראל היה דוגמה לאכזריות קיצונית. זו לא בעיה של אלימות, אלא הנכונות של אנשים וקבוצות מסוימות להתאכזר לאלה שאינם מסוגלים בשום אופן להגן על עצמם, שלא עשו שום רע, וזאת ללא התגרות. 'אהימסה', המילה ההודית שמתורגמת בדרך כלל כאי-אלימות, למעשה, כך נראה לי, נכון יותר לתרגם כאי-אכזריות, לא להתאכזר לאחרים. זהו קוד מוסר שאני יכול להחזיק בו, שאני יכול לשאוף לחיות לפיו, בעוד שאי-אלימות, כך אני מוצא, היא למעשה מעורפלת ודו-משמעית.

 

אי-אלימות ברקע המלחמה
(מתוך: דהרמה בזמנים של קושי – שיחה עם סטיבן בצ'לור, 28 באוקטובר 2023)

 

מאנגלית: ערן הרפז 


 

ערן: הזכרת את אוזלת היד של נוסחאות ופתרונות מוכנים, בודהיסטים או של דתות אחרות, ואני רוצה לקרוא שתי שאלות שלדעתי קשורות זו לזו, ולהוסיף משהו משלי. השאלה הראשונה היא על ההבדל בין אלימות להגנה עצמית. את השאלה השנייה אקריא כלשונה: "למיטב ידיעתי, הדלאי לאמה אינו פציפיסט. האם אדם יכול להכיר ממש במצוקתו של הצד השני, ועדיין - לתמוך בלחימה למען מה שהוא מחזיק כצודק, תוך הבנה כמה טראגי הוא המאבק?"
ואני רוצה גם לשתף בדילמה מוסרית שמצאתי בה את עצמי. משך שנים רבות של תרגול והרהור בסילה. הערך של להימנע מלקחת חיים נראה לי כל כך ברור, בהיר ופשוט – לא לוקחים חיים. נקודה.  ועכשיו, במיוחד אחרי מה שקרה בדרום ישראל, כשאני מוצא את עצמי, שעה שהתעורר בי מצב הישרדותי (או איך שלא נקרא לזה), מלווה במחשבות מלאות פחד נוסח כיצד אנהג אם חלילה יגיע לביתי אדם עם נשק במטרה לפגוע בילדיי, במשפחתי, בשכניי וחבריי, ואני מבין שאם תהיה בי את המסוגלות להחזיק בנשק ולהשתמש בו (וממש אינני בטוח שתהיה בי המסוגלות...) - הייתי לוקח את החיים שלו. וההבנה הזאת הייתה, ועודנה, מאוד קשה ומטלטלת עבורי.

סטיבן בצ'לור: כשאתה מדבר, כמה דברים עולים לי לראש. חייתי שנים רבות בשווייץ. מדינה שנודעת בניטרליות שלה, שנודעת כשוחרת שלום, אבל מהר מאוד גיליתי שלכל גבר, לכל אזרח שוויצרי ללא יוצא מן הכלל, יש בביתו רובה, תחמושת ומדי צבא . היה לי חבר קרוב, שהיה האדם הכי עדין שאני יכול לדמיין, וגם לו היה רובה, תחמושת וקסדה בארון בחדר השינה שלו. שאלתי אותו פעם: "מרטין (זה היה שמו), איך אתה חי עם זה? איך אתה חי עם העובדה שאתה מתרגל בודהיזם",  לפני כן הוא עמד להיעשות כומר נוצרי, "איך אתה יכול להתמודד עם זה? איך אתם יכול לדמיין שאי פעם תשתמש בכלי הנשק האלה?" והוא אמר: "אם חיילי אויב היו מגיעים לכפר שלי ומאיימים על אשתי ועל הילדים שלי, הייתי יורה בהם". הוא אמר: "זה בטח היה מוציא אותי מדעתי, אבל הייתי עושה את זה".
(בצ'לור ממשיך:) אני בדרום קוריאה עכשיו, וחייתי במנזר קוריאני במשך שנים רבות, בשנות השמונים. אחד הדברים ששוב ושוב זעזעו אותי היה ש - לפעמים אפילו באמצע ריטריט מדיטציה - הנזירים היו עוזבים את אולם המדיטציה, לובשים מדי צבא ויוצאים לאימון צבאי במשך היום. זה היה קורה באופן קבוע. הנזירים בקוריאה הם יוצאי דופן בקרב הנזירים הבודהיסטים ברחבי העולם בכך שהם רואים שיש להם חובה להגן על ארצם מפני תוקפנות. היו אלה מיליציות של נזירים קוריאנים שבסוף המאה ה-16 הפכו את הכף כנגד פלישה יפנית, ומאז נקטו הנזירים עמדה לא-פציפיסטית, אלא תחושת חובה כלפי ארצם להגן עליה בבוא העת. יש נזירים שמסרבים לעשות זאת, והדרך היחידה שהם יכולים להשתחרר מהצבא היא לקחת גרזן ולקצוץ את אצבעותיהם כדי שלא יוכלו לירות ברובה. זה הטריד אותי מאוד, אבל ככל שלמדתי לחשוב על זה יותר, הבנתי שיש יושרה ובמובן מסוים ריאליזם בעמדה המסוימת הזאת.
(עוד נקודה שעולה בדעתי: )אני נזכר שאחרי פיגועי ה-11.9 בניו יורק, כתבתי מאמר למגזין tricycle (המגזין הבודהיסטי החשוב ביותר במערב – ע.ה.), ובמאמר הזה התחלתי להכיר לראשונה בכך, שכאשר מדובר בשימור לאום או מדינת לאום, אלימות אינה בבחינת תוספת אופציונלית, אלא שמדינת הלאום מבוססת על נכונות הממשלה להשתמש באלימות כדי להגן על החירויות שהמדינה מעניקה לאזרחיה. שוב, אנו יכולים לחיות כבודהיסטים נחמדים ושוחרי שלום, אך אנו מסוגלים לחיות כבודהיסטים נחמדים ושוחרי שלום רק מכיוון שאנו מוגנים  בסופו של דבר על ידי מדינה שמוכנה להשתמש באלימות כדי להגן על החירויות שלנו. אנחנו צריכים להכיר בכך שהאלימות מובנית בתוך המבנה של המדינה עצמה, היא מובנית בתוך אותם תנאים מערכתיים שמספקים לנו את החופש והחירויות שאנחנו נהנים מהן, ואני תוהה לפעמים אם אין אנחנו צריכים להבדיל בין אלימות לאכזריות. אני מרגיש שאלימות היא בלתי נמנעת, אין מנוס ממנה. לא כך אכזריות. אכזריות נראית לי כמו הדבר היחיד שאי אפשר להצדיק, שאי אפשר לסלוח עליו. אין שום הצדקה לאכזריות. מה שקרה בדרומה של ישראל היה דוגמה לאכזריות קיצונית. זו לא בעיה של אלימות, אלא הנכונות של אנשים וקבוצות מסוימות להתאכזר לאלה שאינם מסוגלים בשום אופן להגן על עצמם, שלא עשו שום רע, וזאת ללא התגרות. 'אהימסה', המילה ההודית שמתורגמת בדרך כלל כאי-אלימות, למעשה, כך נראה לי, נכון יותר לתרגם כאי-אכזריות, לא להתאכזר לאחרים. זהו קוד מוסר שאני יכול להחזיק בו, שאני יכול לשאוף לחיות לפיו, בעוד שאי-אלימות, כך אני מוצא, היא למעשה מעורפלת ודו-משמעית.